בש"פ 3561/99 ראיד נאשף נ. מדינת ישראל

העוררים נעצרו עד תום ההליכים על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת, לאחר שהוגש נגדם כתב אישום שמייחס להם, יחד עם אדם נוסף (הנאשם מס' 1 באותו כתב אישום), עסקה של יבוא סמים מלבנון. מדובר בסם מסוג הירואין במשקל שמתקרב לחצי קילוגרם.

אין מחלוקת לגבי הראיות המאסיביות שיש כלפי נאשם מס' 1 בכתב האישום, אך הוא לא עורר בפני ואיני צריך לדון בהן.

לגבי שני העוררים שבפנינו גם כן יש הבדל. העסקה כולה נצפתה על ידי תצפיתן של המשטרה ממרחק מסויים, אלא שהתצפיתנים לא יכלו לזהות בודאות את העוררים דנן. לאחר שהחבילה נזרקה מעבר לגדר, לפי הגירסא של כתב האישום, נראה אחד מהנאשמים שבכתב האישום אוסף את הסם וחובר לנאשם שני, ויחד החלו לרוץ לכיוון כביש מס' 90. כשנתקלו באנשי משטרה התפצלה החבורה - שני נאשמים ברחו לכיוון אחד ושלישי לכיוון אחר. במהלך המירדף היה שלב שבו נותק קשר העין עם הבורחים. הסניגור טוען, שהיום אין ראיה מספקת, שקושרת את העוררים דנן לעסקת הסם ולנאשם מס' 1.

השופט בבית המשפט קמא, שהחליט על מעצרם של שלושת המשיבים, מפרט בהחלטתו את הראיות נגד כל אחד מהם. האמת ניתנת להיאמר, שכשאני מגיע לדון בעניינם של שני העוררים שלפני, הפירוט הזה לוקה בחסר. השופט אומר, שהעוררים הם חלק משרשרת הסם, אך אינו מפרט מאין הביטחון בזה. לגבי העורר מס' 2 נאמר, שהוא נמצא ברכב כשהוא חונה בצד כביש מס' 90, מקום שידוע כמקום שמבריחי הסמים ממתינים שם, וכי בראותו את המשטרה החל להימלט. כאשר המשטרה השיגה אותו, ההסבר שנתן לא הניח את הדעת. בסופו של דבר שתק וביקש להיפגש עם עו"ד.

אני סבור, שלגבי העורר הזה, המשקל המצטבר של הראיות הנסיבתיות מספיק כדי לבסס את החלטתו של בית המשפט קמא לאחר שיש ראיות כאלה. אינני חושב שיש מקום לחלופת מעצר, מפני שבעבירות של סחר בסמים, בדרך כלל אין לנו אפשרות למנוע המשך של הסחר גם בתנאי מעצר מגבילים.

מצבו של העורר מס' 1 שונה. איש לא מזהה אותו בוודאות כחלק מן החבורה שהיתה ליד הגדר. הוא אמנם נמצא בשעת לילה בנסיבות מחשידות וכאשר נשאל למעשיו השיב תשובה לא מספקת. ההסבר שלו לתשובה שנתן לשוטרים שעצרו אותו הוא, שלא ידע שמדובר באנשי משטרה. אין ראיה להיפוכו של דבר. לאחר שכבר ידע שהוא נחקר על ידי אנשי משטרה, השיב שהוא בא לשמוע את קול המים הזורמים במפל "התנור" של מטולה. ההסבר הזה גם כן אינו מניח את הדעת. "התנור" רחוק מן המקום. גם הסיפור שלו בדבר תוכניתו לישון אצל חבר, שלא ידע על בואו, הוא סיפור שאינו מתקבל על הדעת. השאלה הנשאלת היא, האם עצם העובדה שאדם משקר כשנשאל למעשיו במקום מסויים, מהווה ראייה מספקת לקשור אותו לעבירה שנעברה במרחק לא קטן מאותו מקום.

זאת שאלה שבית המשפט שידון בעניין יצטרך לתת עליה את הדעת. אינני חושב שאני צריך להשיב עליה עכשיו. לכאורה, קיים במסכת ראיות מן הסוג הזה סיכוי שבסופו של דבר העניין לא יסתיים בהרשעה. לאיש גם אין הרשעות קודמות בעבירות סמים. בנסיבות אלה, אני חושב שהראיות אינן מצדיקות המשך מעצרו עד תום ההליכים.

שאלתי את עצמי אם לקבוע חלופת מעצר במקום המעצר. חלופת מעצר קובעים כאשר יש עילה למעצר, אבל ניתן להשיג את המטרה בדרך שפוגעת פחות בזכויותיו של הפרט. הסיבה שבגללה קבלתי את הערר אינה נוגעת לנושא הזה. היא נוגעת למשקלן של הראיות. אני סבור, שבראיות מן הסוג שיש נגד העורר מס' 1 ראוי לשחררו בערובה.

סיכומו של דבר, אני דוחה את הערר של העורר מס' 2, אוסאמה מסראווה, ואילו עררו של העורר מס' 1, ראיד נאשף, מתקבל, ואני מצווה לשחררו בערובה שלו ובערובת צד ג' בסך 50,000 ש"ח, כאשר 5,000 ש"ח מתוך הסכום הזה יופקדו בבית המשפט במזומנים או בערבות בנקאית. עד שעניין הערבות יוסדר, ישאר העורר 1 במעצר על יסוד ההחלטה של בית המשפט המחוזי.

עניין הערבות יוסדר בבית המשפט המחוזי בנצרת.