בש"פ 3572/00 ברהאן כורדי נ. מדינת ישראל

1.העורר הואשם בבית המשפט המחוזי בחיפה בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. המדינה בקשה את מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, ובית המשפט (כב' השופט ג'ובראן) נעתר לבקשה, ולאחר דיון מפורט בהיבט הראייתי ובהיבטים האחרים הנוגעים לעילת המעצר ולחלופת המעצר הגיע למסקנה כי יש מקום להיענות לבקשת המדינה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

החלטה זו היא נשוא הערר שבפנינו.

2.האישום נסב על הארוע הבא:

על רקע התפרצות לדירתה של קרובת משפחה, חשד העורר ונאשם נוסף במתלונן כי הוא המעורב בפריצה. בעקבות חשד זה, תפס העורר ושותפו את המתלונן, העורר אחז בו והנאשם הנוסף דקר אותו בעזרת סכין מספר דקירות. כתב האישום מייחס לעורר ולשותפו ביצוע מספר דקירות עמוקות וחודרניות במתלונן בחלקים שונים של גופו - בגב, בצוואר ובבית החזה עד שהצליח להימלט וגם אז הנאשם האחר רדף אחריו כשהוא מצוייד בסכין אך לא הצליח להשיגו. כתוצאה מהפגיעות, אושפז המתלונן בבית החולים במצב קשה ונותח.

3.הצדדים הסכימו בבית משפט קמא כי לצורך הדיון בהארכת המעצר, אין מחלוקת על דבר קיומן של ראיות לכאורה. בערר כאן ניסה בא כוח העורר להעלות שאלות בהקשר להיבט הראיות לכאורה, אולם אין לכך מקום משהתקבלה עמדה דיונית מוסכמת בענין זה בבית משפט קמא.

4.נותרה שאלת קיומן של עילת המעצר וחלופת המעצר.

אין ספק בדבר קיומה של עילת מעצר בעניינו של העורר. האירוע בו היה מעורב שרק בנס הסתיים בלא קיפוח חיי אדם, מצביע בודאי על מסוכנותו הרבה לציבור. המדובר בעילת מסוכנות לבטחון אדם וציבור הנלמדת קודם לכל, מנסיבות האירוע עצמו: היזקקות לאלימות חמורה תוך שימוש בנשק קר, כאשר שניים מבצעים בצוותא מיתקפה אכזרית על המתלונן כשהוא חסר הגנה. נסיבות אלה יוצרות חזקת מסוכנות שלא הופרכה (השווה סעיף 21(א)(1) (ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) תשנ"ו1996-).

לכל אלה מצטרף עברו הפלילי המכביד ביותר של העורר. לחובתו הרשעות קודמות ורבות מסוג אלימות ובהן גם עבירות אלימות כנגד שוטרים, וכן עבירות סמים, והמציאות הראתה כי עונשי מאסר בפועל ומאסרים על תנאי שהוטלו עליו לא הרתיעוהו.

שילוב זה של נסיבות האירוע נשוא כתב האישום ועברו הפלילי העשיר של העורר בעבירות אלימות מצדיק את מסקנת בית משפט קמא כי אין מקום להורות על חלופת מעצר במקרה זה. מסוכנותו של העורר ברורה על פניה, משהיזקקות לאלימות מלווה את דרכו. אין לבטוח כי חלופת המעצר בתנאים כאלה או אחרים תשיג את מטרת המעצר ותספק את ההגנה שהציבור ראוי לה.

נכון הוא כי הנאשם השותף שוחרר מן המעצר בתנאים מגבילים אף שמעורבותו באירוע נשוא האישום היתה מהותית. עם זאת, משקל נכבד, ובצדק, ניתן לעובדה כי לנאשם זה זו ההסתבכות הראשונה עם החוק, ואין לחובתו כל עבר פלילי קודם. הבדל מהותי זה בינו לבין העורר בענייננו בנוסף להבדלי הגיל ביניהם (העורר יליד 1955 והנאשם השותף יליד 1979) מסבירים ומצדיקים את האבחנה שעשה בית משפט קמא בין שני הנאשמים לענין המשך מעצרם.

סיכומו של דבר:

אינני רואה מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא לעצור את העורר עד תום ההליכים. מכלול הנתונים, הנסיבות והשיקולים נשקלו בזהירות ובאיזון וההחלטה שניתנה מבוססת וראויה.

הערר נדחה.