בש"פ 3577/99 חיים סבח נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, שדחה בקשה לעיון מחדש לשחרורו של העורר מן המעצר, בו הוא נתון מה22.11.1998- ועד לסיום ההליכים שמתנהלים נגדו בבית המשפט המחוזי בתל-אביב בתיקים פליליים מאוחדים 10410/98, 10406/98.

העורר הובא לדין יחד עם אחר בעבירה של הצתה. לאחר שנחה דעתו של השופט שדן בבקשה שיש ראיות לכאוריות נגד העורר, הוחלט על מעצרו עד תום ההליכים.

הבקשה לעיון מחדש מבוססת על שלוש טענות:

א.התשתית הראייתית, לדעת הסניגורית, שוב אינה מצדיקה מעצר, מפני שנתגלעו בה בקיעים.

ב.חלק מן המעורבים בפרשה דווקא אלה שחלקם גדול יותר, שוחררו בחלופת מעצר.

ג.כבר עכשיו ידוע, שהמשפט הזה יתמשך מעבר לתשעת החודשים הקבועים בחוק כתקופה מירבית למעצר עד תום ההליכים (אלא אם כן יוארך המעצר על ידי בית משפט זה).

לדעת הסניגורית, גם אם יימצא העורר אשם לא יגזר עליו עונש של מאסר בפועל, השווה לתקופת המעצר עד תום ההליכים שיהיה עליו לרצות אם בקשתו לא תתקבל.

בא כוח המדינה מתנגד לבקשה, כפי שהתנגד גם בערכאה הראשונה.

אשר לתשתית הראייתית, אינני חושב לדון בענין הזה פעם נוספת. השופט שעצר את העורר עד תום ההליכים דן בנושא הראיות ונחה דעתו, שיש תשתית ראייתי מספקת. אני לא דן בערעור על ההחלטה ההיא. הטענה היא, שבינתיים חל כרסום בתשתית הראייתית. נשמע בסך הכל עד אחד מטעם התביעה, ולכן אי-אפשר לדבר על "כרסום התשתית הראייתית". העד שנשמע אינו יודע דבר על העורר, והוא אינו אמור לדעת עליו דבר. כשמדברים על "כרסום התשתית הראייתית" מתכוונים לכך, שהעדים שהעידו בבית המשפט לא העידו מה שהתביעה ציפתה שיעידו. הענין הזה עדיין לא עמד במבחן.

אשר לנקודה השניה - אמת נכון, שבית משפט זה שיחרר בחלופת מעצר את אחד המעורבים בפרשה, והוגש נגדו כתב אישום נפרד. שמו עופר איבגי, נאשם מס' 1 בתיק זה. מעורב נוסף בהצתה הזו שהוגש נגדו כתב אישום בתיק אחר - גולן - שוחרר, ואילו העורר דנן, שחלקו בפרשה בודאי קטן מחלקו של עופר, נשאר במעצר. הדבר הזה נראה, לכאורה, כאפליה.

השופט הנכבד בבית המשפט המחוזי, כב' השופט ע' דוויק, דן בטענה הזו, הוא מנמק, בסעיף ג' להחלטתו, מדוע אינו רואה מקום לשחררו של העורר, אף על פי שעופר שוחרר.

הנימוקים לשחרורו של עופר היו, שאין לו מעורבות פלילית מזה כ10- שנים, הוא גר בבית ועובד לפרנסתו. המעורב הנוסף (גולן) שוחרר מפני שאין לו כמעט עבר פלילי בכלל, ואילו העורר דנן שוחרר רק שבועיים לפני האירוע הזה לפני תום מאסר שריצה, והוא ביצע את המעשה המיוחס לו, אם ביצע אותו, בהיותו אסיר ברשיון. גם היה תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה בן 7 חודשים, וגם יש לו גם עבר פלילי מכביד. נראה לי שהנימוקים האלה עומדים במבחן הביקורת ואין מקום להתערב בהם.

נותרה הטענה האחרונה והיא, שכבר מראש צפוי שהמשפט יתמשך. לדעת הסניגורית, אפילו אם יורשע העורר לא ייגזר עליו עונש מאסר לתקופה שהוא צפוי לרצות במעצר. הסניגורית גם הדגישה, שהדחיות שהיו במשפט וביטול מועד ההוכחות היו קשורים עם סניגורים של נאשמים אחרים, ואין לזקוף דחיות אלו לחובת מרשה.

אינני סבור שצריך בשלב הזה לשקול את השיקולים שבית המשפט ישקול אם וכאשר תהיה בפניו בקשה לאריך את המעצר מעבר ל9- חודשים. בשלב הזה, מה שידוע הוא, שיש מועדים לשמיעת המשפט במסגרת 9 החודשים הקבועים בחוק. לא צריך להניח מראש שבית המשפט לא יסיים את מלאכתו בזמן הזה. גם אין שום בטחון, שהמאסר שיוטל על האחד, אם ימצא אשם, יהיה קצר מן החודשים האלה, שהחוק מאפשר להחזיק אדם עד תום ההליכים. גם פסקי הדין שהגישה לי הסניגורית מדברים על חודשי מעצר. במקרה אחד המאסר בפועל קוצר לחצי שנה בנסיבות מיוחדות מאד ועל מנת לאפשר לנאשם לבצע את המאסר בעבודות שירות (ע"פ 2856/90). זהו גזר דין יוצא דופן. זהו יוצא מן הכלל, שאינו מלמד על הכלל כולו. בסך הכל, כאשר מדובר בנאשם עם עבר פלילי כמו העורר דנן, שבמצע את העבירה בהיותו אסיר ברשיון, וכאשר מאסר על תנאי בר הפעלה תלוי ועומד נגדו, אין בסיס לאופטימיות של סניגורית בקשר לגזר הדין, אם ימצא אשם.

סיכומו שלדבר, לא מצאתי שיש סיבה מספקת לעיין מחדש בהחלטה לעצור את עורר עד תום ההליכים, והערר נדחה.