בש"פ 3581/09 פלוני נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי - מרכז (השופטת ז' בוסתן ) מיום 3.5.2009, בתיק מ"ת 4486-03-09, המורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

רקע עובדתי והשתלשלות ההליכים

1.

כנגד העורר וארבעה נוספים הוגש לבית המשפט המחוזי – מרכז כתב אישום המייחס להם עבירות אלימות ומין כלפי בת משפחתם, מאז היותה בת 5. כתב האישום מייחס לעורר, דודה של המתלוננת, מספר מעשי אינוס, עבירה לפי סעיף 351(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) וכן עבירה לפי סעיף 351(ב) לחוק העונשין (כנוסחה ביום ביצוע העבירה). על פי הנטען בכתב האישום, בין השנים 1997-1995, נהג העורר להחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה של המתלוננת בהיותה בת 12-10, במספר רב של הזדמנויות, עת לן בבית משפחתה של המתלוננת. עוד נטען בכתב האישום, כי במהלך השנים 2001-2000, במועד מדויק שאינו ידוע למשיבה, לן העורר בבית המתלוננת, ובמהלך הלילה החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה.

2.

בצד הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. בבקשתה, ציינה המשיבה את הראיות הלכאוריות להוכחת אשמתו של העורר, ובמרכזן: הודעותיה של המתלוננת והעימות שנערך בינה לבין העורר (להלן: העימות ). באשר לעילות המעצר, נטען כי המעשים החמורים המיוחסים לעורר ושכיחותם מגלים עילת מעצר של מסוכנות, וזאת בפרט נוכח פערי הגיל בין העורר למתלוננת. בנוסף, נטען בבקשה כי קיים חשש לשיבוש הליכי משפט נוכח מעמדו של העורר בקרב משפחתו. כמו-כן, צוין כי לעורר שלוש הרשעות קודמות בעבירות אלימות והחזקת נשק, בגינן אף ריצה עונש מאסר בן 12 חודשים.

3.

בהחלטתו מיום 26.4.2009, קבע בית המשפט המחוזי - המרכז (השופטת ז' בוסתן ), כי יש בהודעות המתלוננת ובעימות כדי לבסס את התשתית הראייתית הלכאורית הדרושה לשם מעצרו של העורר עד תום ההליכים. קביעה זו ביסס בית המשפט המחוזי על סמך בחינה מדוקדקת של הודעות המתלוננת אל מול גרסתו הנגדית של העורר, ותוך שימת לב לעובדה כי העורר לא הכחיש כי נהג ללון בבית משפחת המתלוננת, עת עבד בתל-אביב. כמו-כן, התייחס בית המשפט המחוזי לשאלת הגיל בו בוצעו לכאורה המעשים במתלוננת, תוך שהוא עומד על ההבדלים בגרסאותיה של המתלוננת. בעניין זה, קבע בית המשפט המחוזי, כי המתלוננת אכן מסרה בהודעותיה טווחי גיל שונים, אולם במרבית הפעמים, למעט פעם אחת, מסרה כי המעשים שבוצעו בה התרחשו בטרם מלאו לה 14 שנים. בנוסף, התייחס בית המשפט המחוזי לרישום העובדת הסוציאלית בבית החולים מאיר, מיום 22.2.2009, בו מסרה המתלוננת את תלונתה בהזדמנות הראשונה כי "חוותה ניסיונות לתקיפה מינית מצד אחיה, סבה, דודה וגיסה". בית המשפט המחוזי מצא, כי יש ברישום זה, שנעשה מיד עם הגעת המתלוננת לבית החולים, כדי לתמוך בהודעות המתלוננת במשטרה, בהן סיפרה שהעורר נהג להחדיר אצבעות לאיבר מינה.

עם קבלת תסקיר המעצר ביום 3.5.2009, קבע בית המשפט המחוזי, כי נוכח החשש לשיבוש הליכי המשפט ולאור השפעתו האפשרית של העורר על המתלוננת, אין להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר. עם זאת, הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע, כי לאחר מתן עדותה של המתלוננת בפני בית המשפט, יהיה מקום לשקול פעם נוספת אפשרות לחלופת מעצר. על החלטה זו הוגש הערר שלפניי.

טענות הצדדים

4.

בעררו, מבקש העורר כי אורה על שחרורו לאלתר. בקשה זו מנמק העורר במספר טעמים, אשר ככללם נוגעים לשאלה, האם קיימת בענייננו תשתית ראייתית לכאורית שיש בה כדי להרשיעו, ואם לאו. ראשית, טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר התעלם מחוסר העקביות ומהסתירות בהודעותיה של המתלוננת, בכל הנוגע לגיל בו בוצעו בה מעשי העורר. בהמשך, טוען העורר לקיומה של סתירה בין הודעת המתלוננת, לפיה סיפרה לאמה על מעשיו המיניים של העורר בה, לבין הודעת האם, במסגרתה אישרה כי הבת התלוננה רק על מעשיהם של הנאשמים 3,1 ו-4, ולא על מעשיו של העורר. לטענת העורר, גם עדים אחרים אשר שמעו מפי המתלוננת על שנעשה לה, מציינים כי המתלוננת לא הזכירה את העורר כמי שביצע בה מעשים מיניים. שנית, טוען העורר כי שגה בית המשפט כאשר התעלם מראיות אחרות המכרסמות, כרסום מהותי, בגרסת המתלוננת. עיקר טענתו של העורר בעניין זה מתמקדת בדו"חות הסוציאליים שנערכו בעניינה של המתלוננת, במהלך שהותה במעון לנשים מוכות בנצרת (להלן: המעון ). העורר מציין, כי דו"חות אלה כוללים פירוט רב באשר למעשים המיוחסים בכתב האישום לנאשמים האחרים, בעוד ששמו של העורר אינו מוזכר. העורר מציין עוד, כי בעת שהותו בכלא בגין עבירה של נשיאת נשק, ביקש מהעובדת הסוציאלית של הכלא כי תחקור את טענותיה של המתלוננת לגבי אלימות מינית. לטענת העורר, אין זה סביר שאדם יעודד את חקירת העבירות שבוצעו במתלוננת, אם הוא עצמו היה מעורב בהן.

5.

ביום 11.5.2009 נערך בפניי הדיון בעניינו של העורר. בדיון, חזרה באת-כוחו של העורר על עיקר טענותיה בערר, תוך שהיא מדגישה את הסתירות שמצאה, לטענתה, בהודעות המתלוננת. מנגד, טען בא-כוח המשיבה כי מרבית טענותיו של העורר עניינן במהימנות המתלוננת, וככאלה מקומן להתברר במסגרת המשפט עצמו ולא במסגרת הדיון בעניין מעצרו של העורר עד תום ההליכים. באשר לגיל בו בוצעו לכאורה מעשי האינוס, טען בא-כוח המשיבה כי המתלוננת הקפידה לסייג את הודעותיה במשטרה לעניין הגיל, בציינה כי היא אינה זוכרת את הגיל המדויק. כמו-כן, טען בא-כוח המשיבה כי שאלה זו תתברר בנקל בעת שמיעת הראיות, שכן המעשים המיוחסים לעורר בוצעו במהלך השנה בה לן העורר בבית משפחת המתלוננת. בהמשך, ציין בא-כוח המשיבה כי טענת העורר, לפיה אין עדים המאמתים את טענת המתלוננת שהעורר ביצע בה עבירות מין, אינה מדויקת. זאת, מאחר ובעלה של המתלוננת ציין בהודעתו למשטרה, מיום 25.2.2009, כי המתלוננת סיפרה לו שגם אחד הדודים היה מטריד אותה מינית. הודעה דומה נתן עד נוסף בשם וואליד. בנוסף, ציין בא-כוח המשיבה כי בדו"ח העובדת הסוציאלית מבית החולים מאיר צוין, מפי המתלוננת, גם חלקו של העורר בהטרדות המיניות שחוותה מבני משפחתה. לסיום, ציין בא-כוח המשיבה, כי מהודעות המתלוננת ניכר שראתה בעורר "דוד אוהב ומטפל", וכי יש בכך כדי להסביר מדוע נמנעה מלציין את מעשיו כמעשים פוגעניים.

דיון והכרעה

6.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, ומשעיינתי בחומר החקירה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. השאלה השנויה במחלוקת עניינה בעוצמת הראיות הלכאוריות העומדות לחובת העורר. כבר נקבע בפסיקת בית משפט זה, כי בבוא בית המשפט לבחון קיומן של ראיות לכאורה, עליו לבחון האם בחומר החקירה בכללותו יש די ראיות, אשר בירורן במסגרת ההליך העיקרי, יביא בסוף המשפט להוכחת אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 147-149 (1996)). לאחר שבחנתי את מלוא חומר החקירה, ובשים לב להודעותיה של המתלוננת, שוכנעתי כי הונחה התשתית הראייתית הלכאורית הנדרשת למעצרו של העורר עד תום ההליכים.

7.

מסקנה זו נתמכת, בראש וראשונה, על ידי האמור בדו"ח העובדת הסוציאלית בבית החולים מאיר, מיום 22.2.2009. עיון בדו"ח מלמד כי המתלוננת מתארת באוזניי העובדת הסוציאלית כי "בעבר חוותה ניסיונות לתקיפות מיניות מצד אחיה, סבה, דודה וגיסה מאז ילדותה". דו"ח זה הוכן, אומנם, לאחר קבלת תלונתה של המתלוננת במשטרה, אולם הוא קדם לשאר הודעותיה, וחשוב מכך, הוא קדם לחקירתו של העורר במשטרה. כבר נפסק לא פעם, כי בעבירות מין במשפחה טבוע חשש אינהרנטי כי על המתלוננת יופעל מכבש לחצים במטרה לגרום לה לחזור בה מהודעותיה או לשנות את גרסתה (ראו: בש"פ 5867/00 חיים ששון נ' מדינת ישראל , (לא פורסם, 30.8.2008); בש"פ 4515/04 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 16.5.2004)).

בענייננו, בשים לב למכלול הנסיבות, יש להניח כי תחושות כגון פחד, בושה ומבוכה, הקשו על המתלוננת לחשוף את שלכאורה ביצעו בה בני משפחתה. קושי נפשי זה אף מתעצם בעניינו של העורר, שכן על פי הודעותיה במשטרה, ראתה בו המתלוננת דמות מגוננת ואהובה. חרף קשיים אלה, אזרה המתלוננת אומץ וחשפה את מסכת ההתעללויות שחוותה מידי הקרובים לה ביותר. היא עשתה כן, בין היתר, בהודעתה בבית החולים מאיר. הודעה זו ניתנה באופן ספונטאני ומבלי שהיתה לעורר ולבני המשפחה האפשרות להשפיע על תוכנה.

8.

אישוש נוסף לקיומה של תשתית ראייתית לכאורית בעניינו של העורר ניתן למצוא בהודעותיה של המתלוננת. בהודעתה במשטרה מיום 23.2.2009, מציינת המתלוננת כי ברגע שנאשם 1, אחיה, "היה עושה לי את זה, גם דוד שלי שקוראים לו סאמי היה עושה לי אותו דבר. הייתי בגיל 14 שהדוד שלי ואחי הפסיקו עם זה".

הפירוט הרב הניכר בהודעותיה של המתלוננת, תיאוריה למעשים והעובדה שאינה מגזימה באשר לחלקו של העורר מהווים אף הם ראיה לכאורה לאישומים המיוחסים לעורר. נכון הוא, כי המתלוננת מוסרת בהודעותיה מספר גרסאות לעניין הגיל בו בוצעו בה מעשי העורר. לטענת העורר, יש בכך כדי לכרסם, כרסום מהותי, בתשתית הראייתית הלכאורית. טענה זו אין בידי לקבל בשלב זה. ברי, כי שאלה זו תתברר לגופה עם שמיעת ההוכחות, אולם אין בה, לכשעצמה, כדי לשלול את קיומה של התשתית הראייתית הלכאורית העומדת לחובת העורר. זאת ועוד. בהודעתה מיום 23.2.2009, משיבה המתלוננת לשאלת החוקר בעניין הגיל, ומסבירה לו: "אני לא זוכרת. לדעתי, הייתי בגיל 10 עד 12". לאחר מכן, היא מוסיפה ומגדירה את טווח הזמן בו בוצעו בה לכאורה המעשים, תוך שהיא מציינת כי "זה היה או שנה או פחות כי הוא היה כל הזמן היה גר אצלנו בבית. זה היה כשהוא גר אצלנו וכשגר במקום אחר זה לא קרה". אי-הדיוקים באשר לגילה בעת המעשה צריכים להיבחן בהתחשב בחלוף הזמן בין מועד קרות האירועים לבין מועד מתן ההודעה, קרי עשר שנים. מכל מקום, אין באי-הדיוקים, לכשעצמם, כדי לכרסם בתשתית הראיות הקיימת, לכאורה, לחובת העורר.

9.

באשר לעילת המעצר, שוכנעתי כי בעניינו של העורר קיים חשש ממשי לשיבוש הליכי משפט בדרך של השפעה על עדים, כאמור בסעיף 21(א)(1)(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה –מעצרים), התשנ"ו-1996. קביעה זו מושתת על מספר אדנים. ראשית, הלכה מקובלת היא כי בעבירות מין המבוצעות במשפחה טבוע חשש לשיבוש הליכי המשפט, נוכח הלחץ המופעל על המתלוננת (ראו: בש"פ 10179/04 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 14.11.2004)). בענייננו, עולה מכתב האישום כי מערכת היחסים המשפחתית שאפיינה את משפחת המתלוננת הפכה למעוותת ומפלצתית, כאשר המתלוננת מוצאת עצמה, פעם אחר פעם, קורבן בידיהם של הקרובים לה ביותר. שנית, עולה מהודעות המתלוננת ומהודעותיהם של העורר והנאשמים הנוספים, כי העורר הינו בעל מעמד והשפעה בקרב המשפחה. דו"ח העובדת הסוציאלית מבית החולים מאיר מרמז אף הוא על כך, בציינו: "האבא, לדבריה, מנסה להגן עליה, אך אין לו כוח בבית וסבל אף הוא מאלימות מצד הבן". שלישית, התנהגותה של המתלוננת, עת ביקשה לחזור מהודעותיה במשטרה ולאחר מכן לחזור בה מחזרתה, מעידה על הלחץ בו היא נתונה ועל החשש כי בני משפחתה מנסים למנוע ממנה להעיד נגדם. בהודעתה מיום 20.4.2009, מסבירה המתלוננת מדוע חלו השינויים בגרסתה בזו הלשון: "כי אני רוצה אותם. אלה המשפחה שלי. אני לא יכולה בלעדיהם". לשאלת החוקר – "ומה עם כל מה שהם עשו לך?" – השיבה המתלוננת: "אני מוותרת על הכל ואני סולחת להם מכל הלב. אני רוצה לחיות הלאה ולא לחזור אחורה".

10.

גם תסקיר המעצר, שנערך לעורר ביום 28.4.2009, קובע כי ישנה סבירות גבוהה לשיבוש הליכי המשפט ולהישנות מעשיו. קביעה זו מנומקת על ידי שירות המבחן בהתרשמותם מהעורר כאדם בעל קווי אישיות אימפולסיביים, תוקפניים ואלימים. עוד נקבע בתסקיר, כי העורר גילה יחס רכושני כלפי המתלוננת, וזאת ככל הנראה, על רקע תפישתו המסורתית בדבר מקומו ומעמדו המשפחתי כדודה של המתלוננת ואחי אביה.

באשר לאפשרות לשחרר את העורר לחלופת המעצר, נקבע בתסקיר כי אשת העורר תתקשה להציב את הגבולות הנדרשים לאיון המסוכנות הנשקפת מהעורר ולאיון החשש משיבוש הליכי המשפט, ומשכך מומלץ שלא לשחרר את העורר ממעצרו הנוכחי.

על יסוד כל אלה, בהתחשב באופי המעשים המיוחסים לעורר ובחשש מפני שיבוש הליכי המשפט, דין הערר להידחות. אשר על כן, החלטת בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר, מיום 3.5.2009, תעמוד על כנה.