בש"פ 3582/99 מדינת ישראל נ. משה פדידה

זוהי בקשה להאריך את מעצרו של המשיב, שהובא לדין בעבירות סמים בבית משפט השלום בבאר שבע. נגד המשיב הוגש כתב אישום ב10.9.99-, ובו מיוחסות לו שתי עבירות סמים. אחת היא החזקת למעלה מ18- גרם הירואין והשניה היא החזקה כמעט 800 גרם קנבוס. ב14.9.98- נעצר המשיב עד תום ההליכים לפי החלטת בית משפט השלום. הוא ערר על החלטה זו לבית המשפט המחוזי ועררו נדחה. היום מונחת לפני בקשה להארכת מעצרו לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) התשנ"ו1996- (להלן: "החוק").

בא כוח המדינה צמצם את הבקשה לתקופה של 60 יום, מתוך הנחה שבתוך הזמן הזה יסתיים הדיון בבית משפט שלום, שכן בית המשפט כבר קבע מועד לשימוע פסק הדין, והוא 25.7.99. בית המשפט אף קבע, שהתיק יובא בפניו ב14.7.99- לצורך כתיבת פסק הדין.

בא כוח המשיב מתנגד. לטענתו, אין במקרה זה איזה נימוק מיוחד לחרוג מן התקופה שקבע המחוקק בסעיף 61 לחוק. הסניגור גם מצביע על כך שרוב הדחיות במשפט הזה לא היו בגלל בקשות של הסניגוריה, אלא להיפך. מר שחם, מטעם המדינה, אינו מכחיש זאת. הוא רק מציין שהדחיות שהיו היו בלתי נמנעות, כגון שירות מילואים של התובע, מחלת התובע וכו'.

בדברים שאומר להלן אין שמץ של ביקורת - לא כלפי בית משפט השלום ולא כלפי התביעה. אני חושב שבית משפט השלום היה יעיל מאד, והעובדה שקבע מועדים מראש להבאת התיק בפניו וכן לשימוע הכרעת הדין מעידה על כך.

בשעתו, כאשר נחקק החוק, ידענו, שיהיה קשה לעמוד במסגרת 9 החודשים שנקבעו בסעיף 61 לאותו חוק. אף על פי כן, אינני סבור שהארכת המעצר לפי סעיף 62 צריכה להיות דבר שבשגרה. אחרת אנחנו מרוקנים את החוק מתוכנו. מטרת החקיקה הזו היתה להביא לידי כך, שבדרך כלל אנשים שמשפטם לא הסתיים תוך 9 חודשים ישוחררו בערובה. החריג הוא, המקרה שבו משתמשים בסמכות הנתונה לבית משפט זה בסעיף 62 לחוק. בית המשפט ישתמש בחריג הזה כאשר יש חשש אמיתי במסוכנותו של הנאשם או משיבוש הליכי משפט, ואולי גם במקרים שקשה להבטיח את הופעתו לבית המשפט. עבירות של החזקת סמים שלא לצורך עצמי, הן בדרך כלל עבירות שמצביעות על מסוכנות כזו, משום שמי שמפיץ סמים מסוכנים, בעצם מפיץ רעל. במקרה המיוחד שבפני, אני מבין, שלגבי הסם הקשה, ההירואין, שבאמת נמצא בכמות גדולה מאד, יש בעיה בראיות, לא עיינתי בעדויות וגם אינני חושב לעשות את מלאכתו של בית המשפט שדן בתיק, אבל אני מבין, שהסם הזה נתפס לא בביתו של המשיב אלא, בבית אחיו, ולא ברור לאן מובילות הראיות בסופו של דבר. בנסיבות האלה אני חושב, שלא מתקיים החריג שמחייב להאריך את המעצר, ולו גם ב60- היום שנתבקשתי להאריכו.

התוצאה היא, שאני דוחה את הבקשה וקובע, שהמשיב ישוחרר בערובה בסך 50,000 ש"ח. מדובר בערבותו ובערבות צד ג', כאשר 7,000 ש"ח מתוך הסכום האמור יופקדו בבית משפט השלום. כמו כן ניתן בזה צו עיכוב יציאתו של העורר מן הארץ במקרה שיש לו דרכון, עליו להפקידו.

כל זמן שלא תופקד ערבות כאמור, יישאר המשיב במעצר עד תום ההליכים נגדו או למשך 60 יום מ10.6.99-, לפי המועד המוקדם יותר.