בש"פ 361/07 מדינת ישראל נ. בנימין יפה

בכתב אישום שהוגש לבית משפט השלום בנצרת, יוחסו למשיב, בנימין יפה, חמישה אישומים וכולם עוסקים בהתפרצויות. על פי הנטען, פרץ המשיב בחודש ספטמבר 2006 לבתים ומחסן במושב מירון. עם הגשתו של כתב האישום עתרה המדינה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים. נטען כי מדובר ברצף של עבירות שהיה כרוך בהן נזק לציבור ולרכושו, והחשוב מכל הוא שמבצעם של העבירות הנו אדם בעל עבר פלילי מכביד ביותר, ששב וחטא הפעם שעה שהליך פלילי אחר, דומה, מתנהל נגדו.

בית משפט השלום נעתר לבקשת המדינה והורה על מעצרו של המשיב, אולם ערר שהגיש המשיב לבית המשפט המחוזי התקבל, והוחלט לשחררו למעצר בית בנהריה בכפוף להפקדתן של ערבויות שונות. החלטה זו של בית משפט קמא התבססה על מסקנתו לפיה אף שבידי המדינה מצויות ראיות לכאורה, אין עוצמתן מספקת למעצר עד תום ההליכים.

במחלוקת שנתגלעה בין ערכאות קמא, מקובלת עלי השקפתו של בית משפט השלום. אכן, מסכת הראיות הניצבת נגד המשיב הנה נסיבתית, אולם להשקפתי היא מוצקה דיה ויש בה להצדיק מעצר עד תום ההליכים.

המשיב, שלטענתו הגיע למושב מירון בשעת הצהרים כדי למכור אתרוגים, לא הצביע ולו על אדם אחד לו הציע את מרכולתו. יתר על כן, המשיב הופתע על ידי שניים מתושבי המושב שעה שנכנס למחסן ובית, וכאשר נשאל לפשר מעשיו, הוא השיב שהוא מחפש את בתיהם של שתי משפחות שונות. מאחר ומעשיו של המשיב העלו חשד, הוא נלקח על ידי שוטר שהגיע למושב לתחנת המשטרה בצפת, ממנה שוחרר בשעה 18:00, והוא הונחה להמשך בדרכו ישירות לעיר נהריה שבה הוא מתגורר. זמן קצר לאחר שילוחו של המשיב מתחנת המשטרה, נראה אדם שלבושו היה זהה לזה של המשיב כשהוא נובר בקרקע בין עצי ערבה במושב מירון. עובד שהבחין בכך מצא באותו מקום זמן קצר קודם תכשיטים וכרטיסי אשראי. מתוך הראיות שנצברו בתיק החקירה עולה יותר מאשר חשד כי מי שנבר באותו מקום היה העורר, הואיל ולבושו דמה להפליא ללבושו של אותו אלמוני, וזאת על פי עדותם של העובד ושלוש עדות ראיה נוספות. כאן המקום להדגיש, כי המשיב אינו מכחיש שחזר ונכנס למושב מירון, אולם לטענתו עשה זאת כדי לחפש שם דלק לרכבו. הסבר זה מעורר תהיות, הואיל ואת הדלק שחיפש יכול היה המשיב לרכוש בתחנת דלק הנמצאת בסמוך למשטרת צפת, ומכאן החשד המבוסס למדי כי מטרתו שיבתו של המשיב למושב מירון היתה מטרה שונה לחלוטין.

נוכח כל אלה, סבורני כי צדק בית משפט השלום בקביעתו כי הראיות שנאספו בידי המשיבה די בהן כדי לענות על דרשתו של סעיף 21(ב) לחוק סדר דין פלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. זאת ועוד, מעשיו של המשיב מקימים עילת מעצר הן בשל רצף ההתפרצויות שיוחסו לו, ובעיקר נוכח עברו הפלילי בגינו נשא בעונשי מאסר, חלקם ממושכים מאד. סבורני, כי מהמשיב נשקפת סכנה של ממש לבטחון הציבור ולרכושו, ומאחר ואמצעים אחרים שננקטו בעבר כדי לקדם סכנה זו לא הוכיחו את עצמם, שוב אין מנוס ממעצרו עד תום ההליכים, וכך אני מורה.