בש"פ 3625/97 מדינת ישראל נ. אלגרבלי אבי

1.כנגד המשיב הוגש כתב אישום בו יחסה לו העוררת עבירות של אינוס, תקיפה הגורמת חבלה ממשית, הדחה בחקירה, איומים וכליאת שווא. העבירות המיוחסות למשיב בוצעו בעיקרן נגד חברתו לחיים אותה תקופה, הגב' אווה שלוש (להלן: "המתלוננת") כאשר עבירות האיומים בוצעו אף נגד חברה לשעבר של המתלוננת, יובל אפללו, ועבירות התקיפה בוצעו גם כנגד אמה של המתלוננת אליס אמסילי. על-פי כתב האישום היה המשיב חברה לחיים של המתלוננת מאז שנת 94', התגורר יחד עמה ועם בנה ובמהלך כל אותה תקופה בה שהו יחדיו, התעלל בה, תקף אותה בהזדמנויות שונות, היכה אותה בכל חלקי גופה בצורה אלימה ביותר ואף גרם לה חבלות של ממש. עוד נאמר בכתב האישום כי המשיב איים על המתלוננת לרצחה נפש, וכל זאת כדי להניעה להיות עימו ולא לעזבו.

במסגרת הליך של מעצר עד תום ההליכים, דן בית משפט קמא (כב' השופטת ר' אבידע) בשאלת קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב ושמע בעניין זה את טענות הצדדים באריכות. בנוסף לכך הוגשו ע"י הסניגור המלומד סיכומי טענות סדורים בכתב. בית משפט קמא קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב ולפיכך קמה עילת מעצר כנגדו, אלא שלאחר שבדק את האפשרות לחלופת מעצר, הורה על שחרורו של המשיב בתנאים שקבע והם:

א.ערבות עצמית וצד ג' של קרובי המשיב, והם: מוטי אוחנה, משה אלגרבלי, חנה אלגרבלי, אורי בן שמעון, מזל בן שמעון. גובה הערבות: מיליון ש"ח וכן הפקדה כספית של 80,000 ש"ח.

ב.המשיב יתגורר משעות הערב ועד לשעות הבוקר בבית אחותו, הגב' מזל בן שמעון, ולא יצא מפתח הבית. בשעה שהמשיב יהיה בבית ישהו בבית עימו או מזל בן שמעון או אורי בן שמעון. בימי שישי ושבת ישהה המשיב במשך כל שעות היממה בביתם של מזל ואורי בן שמעון ושכאמור אחד מבני הזוג בן-שמעון שוהה יחד עימו.

ג.במשך ימי השבוע ראשון עד חמישי כולל, ישהה המשיב בבית אחיו משה אלגרבלי משעות הבוקר ועד שעות הערב, כאשר בבית נמצאים לפחות אחד מבני הזוג משה או חנה אלגרבלי. המשיב יעבור מבית אלגרבלי לבית בן-שמעון וחזרה כאשר הוא מלווה ע"י אחד מבני הזוג ממשפחות אלגרבלי או בן-שמעון.

ד.המשיב לא ייצור קשר בין במישרין ובין בעקיפין עם המתלוננת או מי מעדי התביעה אלא אם יקבל אישור על כך מביה"מ. בנוסף, מוצא צו איסור יציאה מן הארץ של המשיב.

כנגד ההחלטה לשחרר את המשיב בתנאים, הוגש ע"י המדינה הערר שלפנינו, בו מתבקש ביטולה של ההחלטה ומבוקש מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. בא כוחו של המשיב הגיש תשובה בכתב לערר ושני הצדדים השמיעו טענותיהם בעל-פה.

3.במהלך הדיון העלה ב"כ המשיב טענה לפיה אין בחומר ראיות לכאורה המקימות עילת מעצר.

בפתח דברי אעיר, כי הדרך בה נקט הסניגור המלומד בהעלותו טיעוניו נגד הקביעה בדבר קיומן של ראיות לכאורה אינה נראית לי. הסניגור היה ער למהות בקשתה של העוררת שהתייחסה אך ורק לחלופת המעצר. הוא הגיב לבקשה בכתב, בבקשו להשאיר את החלטת בי"מ קמא על כנה. החלטת בי"מ קמא כללה קביעה בדבר קיום ראיות לכאורה שרק בהתקיימן קמה עילת מעצר ועומדת על הפרק חלופת מעצר. משכך, התמקדה העוררת בבקשתה ובטיעונה בנושא החלופה ורק לאחר טיעוני ב"כ המשיב, בדבר העדר ראיות לכאורה, השיבה ב"כ העוררת לענין זה בצורה "טלגרפית" וכללית ומסרה את תיק המשטרה עב הכרס, לבית המשפט על מנת שיפלס בעצמו את דרכו בנבכי הראיות. יכול היה המשיב להגיש ערר על החלטת בית המשפט שקבע כי קיימות ראיות לכאורה להעמדת עילת מעצר, שאילו צדק בטענתו לא היה מקום לשקול חלופת מעצר אלא לשחררו ללא חלופה. אף שיכולה אני להבין את המנעות המשיב מלהגיש ערר משהיה מוכן להשלים עם שחרורו בתנאים, יכול היה למיצער, להעלות טענותיו נגד הקביעה בדבר קיום ראיות לכאורה, בתגובה בכתב שהגיש לבית משפט זה על ערר העוררת. אילו עשה כן, היה מאפשר לה להכין עצמה לטיעון סדור גם בנושא זה והיה מקל על מלאכתו של בית המשפט. על כל פנים, משהועלתה הטענה ומשכך נתגלגלו פני הדברים, טרחתי, יגעתי ועברתי על כל החומר שהועמד לרשותי והגעתי למסקנה שיש לקבל את הערר, ואלה נימוקי:

4.כל סעיפי האישום המיוחסים למשיב, מבוססים בראש וראשונה על עדות מרכזית אחת - והיא עדותה של המתלוננת, אווה שלוש, חברתו לחיים של המשיב. בחומר הראיות הגלמי, פרי חקירת המשטרה, שהונח בפני בית המשפט, מצויות תלונותיה והודעותיה הרבות של המתלוננת במשטרה, כנגד המשיב, שניתנו במועדים שונים. יש בהודעותיה של המתלוננת במשטרה תיאור מפורט ומלא של רצף קוהרנטי של אלימות פיזית ונפשית מצד המשיב, כלפיה, המגעת עד כדי התעללות מתמשכת בה, לאורך מהלך יחסיהם שנמשכו שנים, והכוללת מעשה אינוס. כמו כן מצטיירת מתוך הודעות אלה דמות של אדם אלים ובלתי מרוסן, המתנהג כלפי המתלוננת באימפולסיביות ובתוקפנות המעמידות אותה במצב של פחד מתמיד וחשש לשלומה הגופני והנפשי עד כדי חשש ממשי לחייה. בי"מ קמא נתן פירוט וניתוח מלאים של כל התלונות וההודעות של המתלוננת ואינני מוצאת לנכון לחזור עליהם כאן.

אמנם, המתלוננת חתמה על תצהירים בפני עו"ד במועדים שונים, בהם היא חזרה בה מן הטענות שהעלתה כנגד המשיב בהודעות הנזכרות שמסרה במשטרה. אולם עפ"י החומר המתגלה מתוך תיק המשטרה ובמיוחד עדויות המתלוננת ועדים וראיות נוספים התומכים בה, ניתנו תצהירים אלה מתוך שהמתלוננת היתה שרויה בפחד מפני המשיב ומחששה שמא יבולע לה באם המשיב יעצר על סמך ההודעות שמסרה במשטרה. הראיות התומכות בכך, הן, בין השאר, תעודה רפואית ובה איבחון של חבלות בגופה של המתלוננת, בתאריך מתאים למועד הגשת אחת התלונות שעניינה תקיפה גופנית של המתלוננת על ידי המשיב וכן עדויות של אם המתלוננת, חברתה, הגב' מירי כהן וחברה לשעבר, מר יובל אפללו (אשר סירב למסור הודעה בכתב תוך שהוא מציין כי המשיב "בחור מסוכן", וראו החלטת בי"מ קמא מיום 10.06.97, בעמ' 26) אשר העידו כי נכחו בחלק מן הארועים שבגינם הוגשו התלונות ע"י המתלוננת (ראו עמודים 25-26 להחלטה הנ"ל).

טוען הסניגור המלומד כי התצהירים משקפים את האמת לאשורה ואילו התלונות וההודעות הן פרי נקמנות של המתלוננת, מהמרת כפייתית, שביקשה לנקום במשיב באמצעות התלונות שהגישה כנגדו במשטרה, בשל כך שביקש לנתק את קשריו עימה ולא נענה לדרישותיה הכספיות. כן נטען כי המתלוננת איננה יציבה מבחינה נפשית וכי לא ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים על סמך הודעותיה. בנוסף נטען כי המשטרה עשתה שימוש שלא כדין בתלונות המתלוננת מכיוון שהייתה מעונינת במעצרו של המשיב מטעמים שאינם קשורים לאותן תלונות. טענות אלה אינן עומדות במבחן, למקרא החומר שבתיק המשטרה, כאשר אין אנו נכנסים לשאלת מהימנות העדים בשלב זה.

5.הליך המעצר מובחן מההליך הפלילי העיקרי. בעוד שבהליך הפלילי, נקבעת אשמתו של הנאשם רק אם זו מוכחת מעל לכל ספק סביר, הרי שבהליך המעצר נדונה שאלת קיומה של עילת מעצר עד תום ההליכים על פי סבירות הסיכויים שיש בחומר הראיות הגלמי הנמצא בידי התביעה - להביא להרשעת הנאשם בסופו של ההליך העיקרי. "...בית המשפט בוחן את השאלה אם מתוך מכלול חומר החקירה ניתן יהיה לשלוף בסוף ההליך השיפוטי תשתית עובדתית מרשיעה. בית המשפט בוחן איפוא את הגיונם הפנימי של הדברים, את מידת הפירוט או ההכללה שבהן, את נקודות האחיזה שבהם, את השתלבותם של הדברים אלה באלה. מכל אלה יוצר לעצמו בית המשפט תמונה כוללת באשר לפוטנציאל הראייתי הטמון בחומר החקירה, כלומר, אם קיים סיכוי סביר שמחומר חקירה זה תצמחנה בסוף ראיות אשר תבססנה את אשמת הנאשם..." - ואולם - "ההסתכלות הכוללת על חומר הראיות אינה מכריעה במהימנותם של העדים. הכרעה זו נעשית בהליך הפלילי העיקרי. אין מקומה בהליך הביניים שעניינו מעצר הנאשם עד תום ההליכים נגדו...". (כב' הנשיא א' ברק, בש"פ 8087/95, שלמה זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ'(3), 133, 148).

6.ההסבר לחזרתה בה של המתלוננת מן ההודעות שמסרה במשטרה - הוא הגיוני, ומבוסס על ראיות בדבר פחדה של המתלוננת מפני המשיב הנובע מהתנהגות אלימה של המשיב כלפי המתלוננת בהזדמנויות שונות ובמשך תקופה מתמשכת. הסבר זה מתחזק על רקע אישיותו האלימה של המשיב, שבעברו קופת שרצים של עבירות אלימות. יחסו האלים של המשיב כלפי המתלוננת תועד במסגרת עימות, מוקלט ומוסרט, שנערך ביניהם ע"י המשטרה ואשר לפי קביעת שופטת קמא שצפתה בסרט, מראה את המשיב כשהוא מדגים, תוך נגיעה בצווארו, תנועה מאיימת, המתאימה להודעות המתלוננת בהן המחישה סכנה לחייה. זאת היתה גם הערכתה של שופטת קמא אשר כתבה כי "...האירועים המתוארים בכתב האישום ומכלול הנסיבות כפי שתוארו על ידי המתלוננת והעדים, מבססים... את העובדה שהמשיב מסכן את המתלוננת ואף עלול לממש את איומיו"

וכי המתלוננת שרויה באימה מפניו (עמ' 27 להחלטת בי"מ קמא) ועל כן "העובדה שהמתלוננת, כאמור, חזרה בה מגירסתה אין בה כדי להחלישה. לדאבוננו לא אחת נתקלים אנו בתופעה שכזו בה מתלוננות ומתלוננים עושים כן כשהמניע לכך הוא הפחד הנורא מפני תוקפם והחשש מפני הבאות" (עמ' 24 להחלטת בי"מ קמא מיום 10.06.97).

7.השופטת קמא קבעה בהחלטתה (עמ' 28 להחלטה מיום 10.06.97) כי "אכן נשקפת למתלוננת סכנה ממנו" (כוונתה למשיב) וציינה שהמתלוננת "חיה בפחד

מפני המשיב" (עמ' 24) וכי היא נוטה לקשר את חזרותיה של המתלוננת מההודעות שמסרה במשטרה לתופעה המוכרת "בה מתלוננות ומתלוננים עושים כן כשהמניע לכך הוא הפחד הנורא מפני תוקפם והחשש מפני הבאות" (עמ' 24). כמו כן הזכירה שופטת קמא את העובדה שחברה לשעבר של המתלוננת, מר יובל אפללו, סירב למסור במשטרה הודעה בכתב תוך שהוא מציין שהמשיב הוא

"אדם מסוכן". כל אלה מלמדים על כך שהאימה שמטיל המשיב על סביבותיו גורמת לכמה מעדי התביעה המרכזיים לחשוש מפני מתן עדות מפלילה כנגדו.

סוף דבר לאחר בדיקת כל החומר שהוגש לי ושקילת טענות שני הצדדים, שוכנעתי כי קיים סיכוי סביר להרשעת המשיב על פי הראיות לכאורה המצויות בחומר המשטרתי וכי קמה נגד המשיב עילת מעצר לפי סעיפים 21א(א)(1) ו-(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-.

8.שופטת קמא עשתה מאמץ ראוי לציון ע"מ לבדוק את מי שאמור לשמור את צעדיו של המשיב בהיותו משוחרר בערובה ולערוב לו. אלה נחקרו על ידה (ראו פרוטוקולים מישיבות ביה"מ קמא מהתאריכים: 10.06.97, 12.06.97, 13.06.97). בסופו של דבר המירה השופטת את המעצר בחלופת מעצר בתנאים הנזכרים בפתח החלטה זו. הסכומים שנקבעו - ערבות צד ג' בסך 1,000,000 ש"ח והפקדת סכום של 80,000 ש"ח, חורגים באופן ניכר מסכומי ערבות הנדרשים מנאשמים בעבירות מסוג זה (להבדיל מעבירות כלכליות בקנה מידה כספי גבוה). הסכומים המופלגים מצביעים לכאורה על כך שהשופטת קמא עצמה לא נתנה אמון במשיב וחיפשה דרכים להרתיעו מלהפר את התנאים שקבעה. יחד עם זאת לא נעשה דבר להבטיח אפשרות מימוש הערבות צד ג' ובית המשפט הסתפק בחתימת הצדדים השלישיים על כתב ערבות. ספק אם יש בכך כדי להבטיח שמירה על מילוי התנאים על ידי המשיב, תנאים שהם עצמם אינם טובים בעיני. על כל פנים פטורה אני מלדון בשאלה זו משום שאינני סבורה שיש בתנאים שנקבעו כדי להשיג את תכלית המעצר. מן החומר עולה כי למתלוננת נשקפת סכנה ממשית מפני המשיב אשר עלול, חלילה, לממש את איומיו כלפיה וקיים חשש ממשי כי המתלוננת תימנע ממסירת עדות במשפט אם תחוש מאויימת על ידי המשיב. וקיים חשש להדחת עדים ולשבוש הליכי משפט. לפיכך, אין שחרורו של המשיב ממעצר, בתנאים הנזכרים, עולה בקנה אחד עם החובה לנטרל את הסכנה הנשקפת מהמשיב למתלוננת ולקיומו התקין של ההליך המשפטי.

7.לסיכום נושא זה, נחה דעתי כי שחרורו של המשיב בערובה, כפי שקבעה שופטת קמא, כרוך בנטילת הימור גדול מדי על שלומה של המתלוננת ועל תקינות ההליך השיפוטי ועל כן ראוי שלא לאפשרו. על כן הוריתי בהחלטתי מיום 16.6.97 כי המשיב ישאר במעצר עד תום ההליכים.

הייתי ממליצה לגבות את הודעתה של המתלוננת כעדות מוקדמת, אם ניתן הדבר, באופן שלאחר מכן יוכל המשיב לעתור מחדש לבית המשפט המחוזי בבקשה לשקול חלופת מעצר, כל זאת אם לא יתקיים אז חשש לשלומה של המתלוננת או להדחת עדים אחרים.

לאור האמור הערר מתקבל.