בש"פ 363/07 מדינת ישראל נ. סלמאן גוידר

המשיב עומד לדין באשמת ביצועה של עבירת רצח. נטען, כי בעקבות מות אביו בקטטה שהתרחשה בשנת 1975, ראה המשיב את הלייל אבו סלמי (להלן: המנוח) כמי שאחראי לכך. בתאריך 24.3.06 הגיע המשיב לרהט, וארב למנוח ליד ביתו. כשזה יצא והחל בנסיעה ברכבו, עקב אחריו המשיב עד אשר הגיעו לשכונה 3 בתל-שבע, שם דקר

את קורבנו בסכין בחזה, גוו שמאל ובצוואר, וגרם למותו.

כתב האישום הוגש לבית המשפט המחוזי בחודש אפריל 2006, ובתאריך 1.5.06 הוחלט על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. עתה משחלפו 9 חודשים מאז הגשתו של כתב האישום, עותרת המדינה להארכת המעצר מכח סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996. לכך מתנגד בא-כוח המשיב, להשקפתו, האשם להתנהלות האיטית של ההליך הפלילי רובץ לפתחה של המדינה, אשר לא השכילה להצטייד בעוד מועד בחוות דעת של מומחה לעניין איתור מכשיר הטלפון הסלולארי של המשיב. עורך הדין ביתן הוסיף וטען, כי הראיות הבודדות אותן הציגה התביעה כנגד שולחו, משקלן מועט, ועל כן עתר לבית המשפט המחוזי, בתום פרשת התביעה, שלא לחייב את המשיב להשיב לאשמה. סיכומי הצדדים לעניין זה הוגשו לא מכבר, ובית המשפט הודיע כי יתן את החלטתו ביום 22.2.07.

מקובלת עלי השקפתו של עורך דין ביתן כי ההליכים בעניין שולחו אינם מתנהלים בקצב הרצוי, ואני מוכן להוסיף ולהניח, כי לכך תרמה לא מעט התנהלותה של התביעה. ברם, מנגד ניצב מי שנמצא כי עומדות לחובתו ראיות לכאורה לביצוע רצח, ונדמה כי אין צורך להדגיש את פוטנציאל הסיכון הגלום במי שנאשם בעבירה זו. אכן, ככל שמתארכת תקופת המעצר של נאשם, הולך ומתעצם משקלה של זכותו לחרות. ברם, אינני סבור כי הגיעה השעה להעדיף את זו האחרונה על פני השיקולים האחרים שהביאו למעצר המשיב. כך או כך, נראה כי סיומם של ההליכים אינו רחוק, וגם מטעם זה החלטתי להיעתר לבקשה ולהורות על הארכת מעצרו של המשיב ב-90 ימים, שתחילת מניינם ביום 18.1.07 או עד למתן פסק הדין בת"פ 1045/06 של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, הכל לפי המוקדם.