בש"פ 3630/97 קצין התגמולין נ. מולא עלי

הוחלט לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור וערעור הוגש על פי הרשות שניתנה.

המשיב העלים מהמבקש שהוא נפגע בתאונת דרכים, קודם שטען להחמרה במצב נכותו, החמרה אשר הוכרה על ידי המשיב.

לאחר שעובדה זו הודעה למבקש, עשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 35(א) לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), וביטל את ההכרה בהחמרה לה טען המשיב.

על פי החומר הרפואי שהיה בפני הערכאות הקודמות, לא ניתן לקבוע - מבחינה רפואית - אם תאונת הדרכים היא שגרמה להחמרה אם לאו והמאזניים בעניין זה מעויינות. אך נראה לנו, בניגוד לדעתו של בית המשפט המחוזי, שבמקרה כזה צדק המבקש בהחלטתו. נראה לנו, שעל סמך הראיות החדשות בדבר קיומה של תאונת דרכים, ראיות אשר לא היו בשעתו בפני המבקש, אותה החלטה בדבר הכרה בהחמרה במצבו של המשיב הינה "בטעות יסודה" במובן סעיף 35 הנ"ל. הטעם לכך הוא, שלו העובדות לאשורן היו בידיעת המבקש, ומהן היה עולה שלא הוכח שההרעה במצבו של המשיב אינה כתוצאה מתאונת דרכים, החלטתו היתה שאין להכיר בהחמרה, שהרי הנטל להוכחתה רבץ, אותה עת, על המשיב.

אכן, כשפועל המבקש על פי סמכותו לפי סעיף 35 הנ"ל, הינו "המוציא מחברו", ומוטל עליו להראות שלאור הראיות החדשות החלטתו הקודמת היתה מבוססת על טעות. אך די לצורך זה שיראה, שלו ראיות אלה היו בפניו, הוא היה דוחה את תביעת הנכה - בענייננו, את התביעה להחמרה - והחלטתו היתה מוצדקת.

על סמך האמור לעיל, הערעור מתקבל והחלטת ועדת הערעור חוזרת על כנה.