בש"פ 3636/13מדינת ישראל נ. מאהר אבו עאיש

א.

בקשה להארכת מעצרו של המשיב, וזאת בתשעים ימים, מיום 6.6.13 או עד למתן פסק דין בת"פ 17607-09-12 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, לפי המוקדם, בגדרי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996. עניינה של הפרשה עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, חבלה בכוונה מחמירה, נהיגה בפסילה, נהיגה ללא ביטוח והחזקת נשק שלא כדין.

רקע

ב.

כנגד המשיב, יליד 1978, הוגש (ביום 6.9.12) כתב אישום המייחס לו שני אישומים (האישום השני ביחד עם מועד נסאסרה (להלן נסאסרה )): האישום הראשון , בגין עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק, נהיגה בפסילה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א-1961, נהיגה ללא ביטוח לפי סעיף 2 לפקודת הביטוח [רכב מנועי], התש"ל-1970; האישום השני , בגין עבירות של נשיאת נשק לפי סעיף 144(ב) רישא לחוק.

כנטען באישום הראשון, במועדים הרלבנטיים, היה המשיב פסול מנהיגה ברכב. ביום 29.8.12, במסגרת פעילות משטרתית, התבקשו השוטרים יעקב קקון, גיא גדסי וליאור לוי לאתר רכב מסוג מזדה. בסמוך לשעה 1800 הבחינו השוטרים ברכב, בו נהג המשיב, והחלו נוסעים בעקבותיו בניידת משטרתית בלתי מזוהה. עם נסיעת המשיב לכיוון צומת "תל שבע-עומר", התבקש צוות משטרה נוסף לבצע חסימה בצומת. בהגיעו לצומת האט המשיב את נסיעתו, ומשהבחין בשוטרים האיץ את מהירות נסיעתו לעבר שוטר מג"ב טל יששכר שסימן לו לעצור, וזאת בכוונה להטיל בו מום או לגרום לו חבלה או להתנגד למעצרו. בהמשך נטען, כי התפתח מרדף אחר המשיב, במהלכו נהג בפראות, עלה על אי תנועה, נסע בנתיב הנגדי, עקף כלי רכב, וזאת תוך שגרם להם לסטות לצדדים ולבלום על מנת להימנע מהתנגשות חזיתית. נטען, כי המשיב המשיך לנסוע במהירות בישוב עומר עד שעצר את הרכב והמשיך להימלט רגלית.

כנטען באישום השני, יום למחרת (30.8.12), בסמוך לשעה 1300, נסעו המשיב ונסאסרה ברכב ביישוב עומר. המשיב שישב לצד הנהג, אחז בין רגליו בנשק מסוג M-16 ובתוכו מחסנית ומחסנית נוספת מונחת על רצפת הרכב בין רגליו.

הליכי המעצר

ג.

עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרם של המשיב ונסאסרה עד תום ההליכים. בבקשה נטען, בין היתר, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב במיוחס לו בכתב האישום, וכי קמה עילת מעצר לפי סעיפים 21(א)(1)(א) ו-21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים, שכן קיים יסוד סביר לחשש שהמשיב יסכן את בטחון הציבור, ישבש הליכי משפט ויפעל להימלט מהדין. לפיכך, נטען כי אין כל חלופה שיש בה כדי להבטיח את מטרות המעצר.

ד.

בדיון מיום 13.9.12, לאחר דחיה קצרה, הסכים בא כוח המשיב לקיומן של ראיות לכאורה ביחס לעבירה של החזקת נשק שלא כדין. אולם נטען, ביחס לאישום הראשון, כי קיים קושי ממשי בזיהוי המשיב כמי שנהג ברכב. נאמר, כי מדובר בהיכרות שטחית בין המשיב לשוטר איציק איתן, אשר זיהה את המשיב כנהג, וזאת ללא מסדר זיהוי כלשהו; לדברי השוטר, הנהג היה בעל שיער ארוך ומתולתל, בעוד המשיב בעל שיער קצר; והמשיב טוען לאליבי שלא הופרך. לפיכך נטען, כי יש לבחון חלופת מעצר בעניינו של המשיב. בא כוח המבקשת הפנה את בית המשפט להודעת השוטר איתן. באשר לתסקיר נטען, כי בשל העבירות החמורות והחשש המובנה להימלטות מהדין אין להזמינו.

ה.

בדיון מיום 24.9.12 שיחרר בית המשפט המחוזי (השופט נ' אבו טהה )

את עו"ד אלון ג'וליאן מייצוגו של המשיב, וזה מינה את עו"ד ראמי שלבי כבא כוחו. בהמשך הדיון, הורה בית המשפט על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. בית המשפט קבע, כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית מספקת בעבירות מושא האישום הראשון, וזאת בהסתמך על זיהויו של המשיב כמתואר בדוחות השוטרים. בית המשפט ציין, להשלמת התמונה, כי רכב המזדה הנדון רשום על שם אחיו של המשיב, אשר בעדותו מיום 30.8.12 טען כי נגנב בעת שהיה בעבודה. כן צוין, כי באשר לעבירה של נשיאת נשק שלא כדין לא הייתה מחלוקת לקיומה של תשתית ראייתית לכאורית. בית המשפט קבע, כי נוכח נסיבות המקרה, קיים חשש שהמשיב ימלט מהדין וכן קיים יסוד סביר לחשש שיסכן את בטחון הציבור באם ישוחרר. כן נקבע, כי מסוכנותו של המשיב מתעצמת נוכח עברו הפלילי, והעובדה שהעבירות בוצעו בזמן שקיים נגדו מאסר מותנה של חמישה חודשים שהושת עליו בגין עבירות נשק (מיום 24.4.12 בת"פ 62900-10-10), וכי לא ניתן להשיג את תכלית המעצר באמצעות חלופה.

ו.

יצוין, כי ביום 25.10.12 התקיים דיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים בעניינו של נסאסרה, אשר בסופו הורה בית המשפט (השופט נ' אבו טהה ) על שחרורו למעצר בית מלא בפיקוח; הפקדה כספית בסך 15,000 ש"ח; ערבות עצמית בסך 30,000 ש"ח; התחייבות של כל אחד מהערבים בסך 30,000 ש"ח; ופיקוח מעצר של שירות המבחן למשך ששה חודשים.

ההליכים בתיק העיקרי

ז.

ביום 13.9.12 התקיימה ישיבה שבמסגרתה הוקרא כתב האישום בפניהם של המשיב ונסאסרה. בית המשפט דחה את הדיון למתן מענה מפי המשיבים ליום 18.10.12, מאחר שהליך מעצרו של נסאסרה טרם הסתיים. מועד זה נדחה פעם אחת לבקשת בא כוחו של המשיב, נוכח החילוף בייצוג, ונקבע לפיכך ליום 1.11.12; ופעם שניה נדחה ליום 25.12.12, גם הפעם לבקשת בא כוחו של המשיב, נוכח טענתו, כי לא נענתה בקשתו לקבל רשימת חומר החקירה, וכי טרם הוסדר עניין תעודת החיסיון. במקביל נקבעו שני מועדי דיון לשמיעת הוכחות (לימים 4.4.13 ו-25.4.13); ופעם שלישית נדחה ליום 24.1.13, לבקשת המבקשת, בשל סיור לימודי של פרקליטות המחוז; ופעם רביעית נדחה ליום 20.3.13, מאחר שהמשיב לא הובא לדיון על ידי השב"ס. בא כוח המשיב גם טען לאי סדרים בחומר החקירה שהועבר אליו. בית המשפט קבע, כי הצדדים יסדירו את אי הבהירויות הקשורות לחומר החקירה, וכן קבע שלושה מועדי הוכחות (לימים 8.1.14, 6.2.14 ו-13.2.14); ופעם חמישית נדחה ליום 23.5.13, בשל בקשת המשיב לקיים דיון לאחר קבלת תעודת החיסיון, מאחר וטענותיו הן לגופו של החומר המודיעיני. בא כוח המשיב עמד על זכותו לעתור לאחר הגשת תעודת החיסיון המתוקנת לגילוי חומר חסוי. בית המשפט האריך את שעות דיון ההוכחות שנקבע ליום 16.9.13, בהסכמת הצדדים.

ח.

ביום 18.2.13 הגישה המבקשת בקשה דחופה להקדמת מועדי ההוכחות שנקבעו לימים 8.1.14, 6.2.14 ו-13.2.14, אך אלה לא תאמו את יומנו של בא כוחו של נסאסרה. באותו היום, קבע בית המשפט, כי יתכן וניתן להקדים את המועדים לחודש ספטמבר, אולם על המבקשת להגיש בקשה מפורטת המתאימה מראש ליומני שלושת הצדדים. בהתאם לכך, ביום 26.2.13 הגישה המבקשת בקשה מוסכמת להקדמת מועדי הוכחות, ובאותו היום, קבע בית המשפט כי ניתן להקדים שניים מדיוני ההוכחות לימים 15.9.13 ו-16.9.13. עוד נקבע, כי בדיון שייערך ביום 20.3.13 יקבע סדר זימון העדים והצדדים יבדקו אפשרות להקדים את מועד ההוכחות השלישי.

ט.

בדיון מיום 23.5.13 הכחיש בא כוחו של המשיב את האישום הראשון, למעט העובדה שבמועדים הרלבנטיים היה המשיב פסול מלנהוג ברכב. באשר לאישום השני, נטען כי המשיב ונסאסרה מצאו את הנשק זמן קצר לפני מעצרם והיו בדרכם להפקידו בתחנת המשטרה הקרובה. לבקשת בא כוח המבקשת, קבע בית המשפט מועד הוכחות נוסף ליום 21.10.13. כן נקבע, כי על המבקשת להגיש בקשה לסדר זימון העדים עד לפגרה.

הערר והדיון

י.

בבקשה שבפני (מיום 21.5.13) נטען, כי מסוכנותו של המשיב ממשית ורבה, ומהאישום השני אף עולה כי למשיב נגישות גבוהה לנשק ולתחמושת, כך שחלופת מעצר בעניינו של המשיב לא תסכון. כן צוין, כי למשיב עבר פלילי הכולל עבירות רכוש ואלימות וכן החזקת נשק שלא כדין, בגינן ריצה תקופות מאסר בפועל. עוד נטען, כי אין בשחרורו של נסאסרה לחלופת מעצר להעיד על עניינו של המשיב, וזאת מאחר שחלקו בפרשה הוא מרכזי. בבקשה נטען, כי העונש החמור שצפוי למשיב ונסיבות המקרה, מקימים חשש מובנה להימלטות מהדין.

יא.

בדיון טענה עו"ד שמול למדינה, כי נוסף בדיון בבית המשפט המחוזי ב-23.5.13 מועד הוכחות -21.10.13; המדינה מודעת לבעייתיות בקצב ניהול ההליך, אך בשל המיוחס למשיב בכתב האישום ועברו המכביד, המסוכנות גבוהה מדי ומצדיקה הארכת המעצר; ההנחה היא שבמועדים הקבועים צפויה התקדמות משמעותית.

יב.

עו"ד שלבי טען למשיב, כי עיקר העיכוב נבע מתעודת החיסיון, וכי עד לתום מועדי ההוכחות יהא צורך בעוד הארכות. עוד צוין, כי הרשעה קודמת בעבירות נשק היתה בהחזקת אביזרי נשק ולא נשק או תחמושת, והדבר נובע ממה שנשאר בבית המשיב בשירותו בצה"ל. את המסוכנות, כך נטען, אפשר לנטרל בחלופה קפדנית, מה גם שהעדים הם – כמעט כולם – אנשי משטרה שאין כל חשש לשיבוש כלפיהם.

הכרעה

יג.

אין צורך להכביר מלים על מטרתו של סעיף 62 לחוק המעצרים, קרי בדיקת התנהלות התיק כדי להבטיח קיום רצונו של המחוקק, שמשפטים פליליים שבהם עצורים הנאשמים לא יתארכו יתר על המידה. במקרה דנא מדובר בתיק מצומצם יחסית, שהעדים בו למעט אחד כולם שוטרים, וגם בהינתן ההסברים השונים לדחיות, בחלקן לגיטימיות, התוצאה היא שההוכחות יחלו שנה ושבועיים לאחר מעצר המשיב. דבר זה, בנסיבות תיק זה, אין בידי להלמו. אני יוצא מהנחת העומס המוטל על בית המשפט, אך פירוש הדבר הוא כי כבר מעתה מאושרת הארכה נוספת, מראשית ספטמבר, בטרם יחלו ההוכחות. נהגתי לא אחת לקבוע הארכה קצרה יותר כדי לאפשר לצדדים לפנות לבית המשפט הדיוני לקביעת מועדים נוספים. איני עושה כן מיוזמתי במקרה דנא, כיון שכבר היו פניות ובית המשפט הוסיף תאריך אחד. אציין כי כשלעצמי סבורני כי גם בעומס האמור, אם התוצאה היא דחיה בתיק לא מסובך יחסית לתקופה ארוכה, יש מקום לשקול העברת מותב, או דיונים בשעות אחר הצהריים או כל פתרון אחר. לא למותר להזכיר את פסק דינו של בית משפט זה, מפי השופט (כתארו אז) גרוניס בע"פ 4865/09 פלדמן נ' בית המשפט המחוזי תל-אביב (2009) בדבר ניהול משפטים ברציפות. אכן, סעיף 125 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 מאפשר דחיה כל עוד לא הוחל בגביית ראיות, ובענייננו לא הוחל, אך יש לשער כי ההנחה היתה שהמשפט עצמו יחל ככלל עד מהרה, והשאלה היא ניהולו הרצוף. על האיזונים שבסעיף 62 כתב השופט עמית בבש"פ 4363/12 מדינת ישראל נ' אשרף (2012), פסקה 10. בין היתר הזכיר את השיקולים הכרוכים בקצב התנהלות המשפט, במסוכנות לציבור בכלל ולקרבנות בפרט, ובחשש מפני הימלטות.

יד.

במקרה דנא, המסוכנות עולה מן הפרשה, הן בחלק הנוגע לסיכון חיי אדם הן בחלק הנוגע לנשיאת נשק. עברו הפלילי של המשיב מכביד למדי, שש הרשעות בעבירות, בחלקן דומות או זהות לתיק דנא, ומאסרים בפועל. עם זאת איני רואה חשש לשיבוש שכן העדים ברובם הגדול שוטרים, אך יתכן חשש להימלטות. יתכן מאוד שבפני המשיב גם שנות מאסר, אולי ארוכות, בשל העבירות – אם יוכחו. אך כמערכת בתי המשפט, איננו יכולים להתעלם מן האינטרס הציבורי בקיום משפטים בהקדם, כהוראת המחוקק ולא – כבתיק לא מסובך זה – כתום זמן רב מדי. ודוק: המעצר מתחילה היה מוצדק מאוד בהתחשב בעבירות ובעבר, אך המחוקק קבע נקודת בדיקה כתום תשעה חודשים, ובדיקתי אינה מוצאת – בכל הכבוד וההערכה – כי יש הצדקה לכך שהמשפט טרם החל.

טו.

התוצאה היא שהמעצר מוארך בתשעים יום, אך יוזמן תסקיר מעצר שיוגש בתוך 21 יום לבית המשפט המחוזי לבדיקת חלופה, ופשיטא שעליה להיות ברמה כזאת וב"חגורות ביטחון" של פיקוח, ערבויות גבוהות, איזוק ועוד שינטרלו כל חשק או בן בנו של חשק מן המשיב להפר את התנאים, ומן המפקחים שיוצעו ליתן יד לכך, כדי שלא להיפגע בכיסם. התסקיר יונח לפני בית המשפט המחוזי, ואיני נוטע כל מסמרות לגביו. ועם זאת אוסיף, כי ככל שתוגש בכל זאת בקשה לבית המשפט וייקבעו מועדי הוכחות של ממש בטרם הפגרה, לא יהיה מקום לחלופה בשלב זה. הבקשה מתקבלת איפוא בכפוף לאמור.