בש"פ 3648/02 סאלח (מחמוד) מחאג'נה נ. מדינת ישראל

על פי האמור בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה, היה העורר אחד ממפעיליה של מסעדה, שבסמוך לה נמצא מכון כושר בבעלותו של אשרף כבהה (להלן - אשרף). על פי גרסה זו, קשר העורר עם אשרף להצית את מכון הכושר על מנת לזכות בדמי-הביטוח, ובתמורה נקבע כי עורר יקבל סכום של 50,000 ש"ח.

העורר פנה לבן-דודו, שאוקי מחאג'נה (להלן - המנוח), והציע לו לבצע את ההצתה. אור ליום 22.2.02, הגיע המנוח למכון והציתו, אך הוא נלכד במבנה הבוער ובדרך זו נגרם מותו.

המשיבה ייחסה לעורר עבירות של קשירת קשר לבצע פשע, הצתה, ניסיון לקבלת דבר במרמה והיזק בזדון. המשיבה גם ביקשה להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, ובית המשפט נעתר לה, ובכך עוסק הערר שבפני.

במרכז ראיותיה של המשיבה כנגד העורר, ניצבים דברים שאמר אשרף למדובב ששהה בתאו, ומהם עולה כי אשרף היה מעורב בהצתת המכון שבבעלותו. מאותם דברים עולה עוד, כי לאשרף היה שותף לעבירות, בעל מסעדה שבשמו לא נקב, לו הבטיח תשלום בסך 50,000 ש"ח. אף שאשרף לא נקב בשמו של שותפו, הוא נתן בו סימנים (כבן 40, נשוי, אב לילדים שאחד מהם כמעט בן 20), ופרטי-זיהוי אלה תואמים את מצבו של העורר. כנגד זאת טען בא-כוח העורר, עו"ד אבנון, כי פרטים אלה מתאימים גם לבעלים האחרים של המסעדה, אך ראיותיה של המשיבה אינן מסתכמות בהקלטת שיחותיהם של אשרף והמדובב, ובידה ראיות נוספות מהן אזכיר את אלה:

א.בתאריך 15.3.02, בעת שאשרף נעצר על ידי שוטרים, הוא פנה לאביו וביקש ממנו, בערבית, להתקשר לאחד "סאלח" שהוא שמו הפרטי של העורר. מטבע הדברים, השם סאלח אמנם אינו ייחודי, אך אשרף גם נתן לאביו את מספר הטלפון, ושוטר שערך על כך דו"ח (אלי קדוש) זכר חלק מהספרות בהן נקב אשרף, ואלה דומים להפליא למספר הטלפון בעסקו (המסעדה) של העורר.

ב.חברתו לחיים של המנוח, אילה חן, מסרה בחקירתה, כי באחת משיחותיה האחרונות עם המנוח היא שמעה מפיו שהעורר הציע לו "עבודה" כלשהי - לשרוף מכון כושר.

ג.מדו"ח שנערך ביום 14.3.02 על-ידי רפ"ק שלמה מנחם עולה, כי באותו יום שוחח העורר עם אחר לו נותר המנוח חייב כסף בעקבות מבנה ששכר. לאחר אותה שיחה טילפן העורר לאילה חן ודיווח לה על תוכן שיחתו הקודמת בעניין החוב, ובשיחה זו הבהירה אילה שאם ענין החוב לא יסודר, היא עלולה להישבר בחקירתה. ומותר לתהות מדוע בחרה אילה חן להשמיע איום זה דווקא באוזניו של העורר.

נדמה כי הכל מסכימים שדבריה של אילה חן עלולים להפליל את העורר, ולסלק כל ספק באשר לזהותו של בעל המסעדה אותו הזכיר אשרף בשיחותיו עם המדובב. עם זאת חלוקים הצדדים בשאלת קבילות עדותה של אילה חן, הואיל ועל פני הדברים מדובר בעדות שמועה. בניגוד להשקפת בא-כוח העורר, סבור בא-כוח המשיבה כי חרף חסרונה זה של העדות, היא תהיה כשרה להתקבל במהלך המשפט מכוח הוראתו של סעיף 10 לפקודת הראיות ("אמרה של קרבן אלימות"). במחלוקת הזו לא אכריע בהליך בפני, וכל שאומר הוא, שהשקפתה של המשיבה אינה משוללת יסוד לאור ההלכה שנפסקה בע"פ 4004/93 יעקובוביץ ואח' נ' מדינת ישראל , פד"י נ(1), 133).

מכאן דעתי, שבשלב זה של ההליכים עמדה המשיבה בנטל המוטל עליה להצביע על קיומה של מערכת ראיות שתוכל לבסס עליה הרשעה. באשר לעילת המעצר, מקובלת עלי השקפתו של בית המשפט המחוזי כי גם זו קיימת, ולא רק משום שמדובר בעבירה שנעשתה באלימות חמורה, אלא גם משום עברו הפלילי של העורר, הכולל עבירות של שוד מזוין ומסירת עדויות סותרות, בגינן נדון העורר בשנות ה80- למאסר ממושך. בכל אלה די כדי לשלול את האפשרות לעשות שימוש בחלופת מעצר, ומכאן החלטתי לדחות את הערר.