בש"פ 3657/13 ריאד גבור נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת י' אמסטרדם) מיום 16.5.13 בתיק מ"ת 3092-05-13, בגדרו נעצר העורר עד תום ההליכים. הפרשה נסבה על ניסיון לשוד קשישה.

רקע

ב.

כנגד העורר ואדם אחר הוגש ביום 2.5.13 כתב אישום (ת"פ 3069-05-13) המייחס לעורר עבירות של ניסיון לשוד בצוותא לפי סעיפים 402(ב) ו-25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, קשירת קשר לביצוע פשע (שוד) לפי סעיף 499(א)(1) ושהייה בישראל שלא כדין (ריבוי עבירות) לפי סעיפים 12(1) ו-12(4) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952.

ג.

כעולה מכתב האישום, במועד שבין חודש ינואר 2013 למחציתו של חודש אפריל באותה שנה, נמסר לעורר על קיומה של כספת גדולה ולא מקובעת בביתה של קשישה בת 83 (להלן המתלוננת ), מפי אחיו

חמאדה, שהבחין בכספת שעה שביצע אצל המתלוננת עבודות צביעה. נטען, כי בשעות הערב של יום 16.4.13 נפגשו העורר ושלושה אחרים עם חמאדה, אשר מסר להם את פרטי המתלוננת ופרטי דירתה, וחמישתם קשרו קשר לשדוד את הכספת באישון ליל. כנטען, זמן קצר לאחר מכן, בליל יום 18.4.13, סמוך לשעה 0420, נכנסו שניים מן השודדים באמצעות סולם לסלון דירתה של המתלוננת שעה שישנה, והוציאו את הכספת מהדירה לחדר המדרגות. עוד נטען, כי בסמוך לכך התעוררה המתלוננת, ומשהבחינה באחד השודדים צעקה לעברו. נטען, כי בתגובה אחז השודד בחזקה בגרונה ובפיה, באופן שנפלו ממנו שיניה התותבות, וגרר אותה חרף התנגדותה לחדר השינה, תוך שהוא אומר לה "תשתקי, תשתקי". בכתב האישום נטען, כי למשמע צעקותיה של המתלוננת, יצא שכן למסדרון הבנין, ועקב כך נמלטו השודדים והותירו את הכספת מאחוריהם. כתוצאה מאחיזת השודד נגרם למתלוננת מכאוב בלסת.

ד.

עוד נטען בכתב האישום, כי בכל התקופה שמחודש ינואר, שהה העורר בישראל בהזדמנויות שונות, מבלי שהיה ברשותו היתר שהיה כדין. בד בבד עם כתב האישום הוגשה כנגד העורר והאחר בקשה למעצרם עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדם.

ה.

בדיון מיום 12.5.13 טען בא כוחו של העורר, כי אין הראיות שהוצגו על ידי המבקשת מתגבשות לכדי תשתית ראייתית לכאורית לעבירות המיוחסות לו, והתבקש שחרורו לחלופת מעצר. כעולה מהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 16.5.13, נסמך הסניגור על פסיקה, לפי שוחררו בעבר תושבי שטחים לחלופות שונות, כמו גם על כך שהנאשם השני בכתב האישום הופנה לשירות המבחן לעריכת תסקיר מבחן בעניינו. בהחלטתו המפורטת מאוד סקר בית המשפט

את התשתית הראייתית עליה התבססה המדינה בבקשתה, בכללה הודעותיהם של המתלוננת ושל עדים נוספים, כמו גם הודעות העורר, וכן נתונים ממכשירים ניידים שנתפסו. בעקבות זאת נקבע, כי קיימות בתיק ראיות לכאורה למעורבותו של העורר בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. צוין, כי אף שלא הוכחה נוכחותו של העורר בתוך דירת המתלוננת במהלך השוד, כי אם בסמוך לה בלבד, שותפותו בפשע הוכחה לכאורה מכוח דיני השותפות. כן צוין, כי אין מחלוקת לעניין התגוררותו של העורר דרך קבע בעיר רמת-גן, בלא שבידו אשרת שהיה בישראל, ומשכך נקבע, כי קיימת גם תשתית ראייתית לביצוע ריבוי עבירות של כניסה לישראל שלא כדין.

ו.

עוד ציין בית המשפט המחוזי, כי עילת מעצר כנגד העורר קמה הן מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, נוכח המסוכנות הנשקפת ממנו כעולה מן המעשים המיוחסים לו, הן מכוח סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים, נוכח החשש שיתחמק מהליכי השפיטה, בהיותו שוהה בלתי חוקי בישראל. בית המשפט נדרש לעניין חלופת המעצר בציינו, כי בשונה מן העורר, בנוגע לנאשם השני יש חולשה משמעותית בתשתית הראייתית למעורבותו בעבירות המיוחסות לו, וכי בניגוד למקרים בפסיקה שאליה הפנה הסניגור, היה העורר בענייננו "הרוח החיה" ביוזמת ביצוע העבירות ולא שיתף פעולה בחקירותיו. לפיכך נקבע, כי אין מקום בנסיבות לקבל תסקיר מעצר בעניינו של העורר לצורך בחינה של חלופת מעצר, ובית המשפט הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

הערר והדיון

ז.

מכאן הערר הנוכחי, בו נטען כי שגה בית המשפט המחוזי והפלה את העורר בקבעו, כי אין מקום לקבלת תסקיר מעצר בעניינו, בעוד ששני נאשמים אחרים באותו אירוע – אחד מהם אחיו של העורר, שאף הוא תושב השטחים – הופנו לשירות המבחן לצורך עריכת תסקיר בעניינם. נטען, כי בהתאם להלכה, אף אם נשקפת מן העורר מסוכנות, על בית המשפט לבחון אם יש בחלופות המעצר שהוצעו כדי לאיינה, ולפגוע בחרותו במידה פחותה, וכן אין די בהיותו תושב השטחים כדי לשלול את האפשרות לשחררו. עוד נטען, כי הראיות שהוצגו מעוררות שאלות שיש בהן כדי לכרסם בעצמת התשתית הראייתית למעורבותו של העורר באירוע; ובפרט, לעניין היותו "הרוח החיה" שבו. צוין בין היתר, כי העורר לא זוהה בדירתה של המתלוננת על ידי מי מהעדים, וכי לא נמצאו בה טביעות אצבעו או שאריות dna אחרות שלו, וכן כי הטלפון הנייד שלו, הקושר אותו לכאורה לאירוע, לא היה ברשותו במועד שאירע, כי אם אצל ידידתו. כן נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי, משלא נתן משקל להיעדר עבר פלילי לחובתו של העורר, כמו גם לנסיבותיו האישיות – ובעיקר הקושי הנגרם לו במעצר נוכח מחלת הסכרת ממנה סובל.

ח.

בדיון טען עו"ד גאלב לעורר, והדגיש בעיקר את משאלתו להזמנת תסקיר, כעולה מן הפסיקה ובנימוק של הפליה כלפי אחרים בפרשה; מה גם שהעורר חסר עבר פלילי. עוד הוסיף הסניגור, כי אף שאין הוא חולק על קיומן של ראיות לכאורה לצורך הערר, הוא חולק על עוצמתן בהיותן ראיות נסיבתיות ובשל פרטים שונים. התמקדותו בערר, כך ציין, אינה בראיות לכאורה אלא במשאלת הפניה לשירות המבחן לבדיקת חלופה עוד צוין, כי למעשה בסופו של יום לא נשדד דבר, וגם לא אירע למתלוננת נזק שהצדיק טיפול רפואי.

ט.

עו"ד טישלר טען למדינה, כי עם שאין המדינה חולקת על כך שגם בעבירות של תושבי הרשות הפלסטינאית ניתן במקרים המתאימים לבדוק חלופה או הפקדה כספית, הנה כשהמדובר בעבירה שהמסוכנות בה רבה והעורר הוא "הרוח החיה" כפי שקבע בית המשפט, מדובר במי שאין ליתן בו אמון. צוין כי העורר גם לא שיתף פעולה בחקירה, ובנסיבות אף כבד חשש ההימלטות בהיותו תושב הרש"פ. אשר להפליה, נטען כי חלק אחיו של העורר – שנשלח לתסקיר – הוא שולי, והשותף האחר הוא תושב ישראל הטוען שהיה רק הנהג, מה גם שלדעת הפרקליטות היתה טעות בשליחתו לתסקיר.

הכרעה

י.

לאחר העיון, אין בידי להיעתר לערר. אכן, באופן רגיל סבורני כי יש מקום להיעזר בתסקיר ככלי חשוב להכרעה שיפוטית. ואולם, במקרה דנא ישנם שני ראשים השוללים חלופה, המעשה והעושה. האחד הוא המעשה, הקשור בכניסת שודדים לכאורה לפנות בוקר לביתה של אשה בת 83 כדי לשדוד אותה, דבר הכרוך בשפלות מוסרית, ובין אם היה העורר הרוח החיה כפי שכותב בית המשפט קמא, ובין אם היה אחד היוזמים והמארגנים – מתן יד ונטילת חלק לכאורה בפרשה כזאת מגלה מסוכנות רבה. כאן מצטרף למעשה אפיון העושה. נטען לעבר נקי, אך עצם שהיות רבות של העורר בישראל שלא כדין, לכאורה, עד כי כתב האישום בפסקה 5 מדבר בדירה של העורר ברמת גן, לא פחות, הוא נתון אשר מצביע על פניו על אי כיבוד החוק באופן מובהק. מבחינת דרגת החשש להימלטות, לא הרי שהיה מזדמנת בארץ, שאף היא עבירה, כהרי "חתימת קבע" – על פניה – על כל המשתמע. בהודעת הערר צוטטה החלטתי בבש"פ 9756/05 טרשאן נ' מדינת ישראל (2005); אך שם היה מדובר בפרשת עתיקות שעם כל חומרתה אינה משתוה לענייננו.

יא.

הדרך הראויה לתיק זה היא שמיעתו בבית המשפט המחוזי בהקדם האפשרי.

יב.

אזכיר כי בערר נטען שהעורר סובל ממחלת הסכרת. אני יוצא מהנחה כי הטיפול הדרוש ניתן לו במעצרו, ולעניין זה תועבר החלטתי לשירות בתי הסוהר.

יג.

איני נעתר איפוא לערר.