בש"פ 3674/09 יעקב ביינסין נ. מדינת ישראל

1.

בפני עומד ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת סלוטקי) מיום 20.4.09, אשר דחתה את עררו של העורר על החלטת בית המשפט השלום באשדוד (כב' השופטת לביא) המורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

2.

העורר הועמד לדין עם אדם נוסף בבית משפט השלום באשדוד בגין עבירת תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 380 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ביחד עם סעיף 382(א) לחוק. כתב האישום בצרוף בקשת מעצר עד תום ההליכים הוגשו לבית המשפט ביום 19.3.2009. בעובדות כתב האישום צוין כי ביום 8.3.09 תקפו העורר ואדם נוסף (הנאשם 2 בכתב האישום) את המתלונן בכך שהכו אותו במכות אגרוף ובעיטות בכל חלקי גופו בעוד המתלונן שרוע על הרצפה. עקב התקיפה נגרמו למתלונן חבלות שונות.

3.

ביום 22.3.09 התקיים דיון בבקשת המעצר עד תום ההליכים במסגרתו טענו הצדדים לעניין קיומן של ראיות לכאורה כנגד העורר, וכן לעניין עילת המעצר והיכולת לאיינה באמצעות חלופה. בית המשפט הורה על הגשת תסקיר שירות המבחן לגבי מסוכנותו של העורר, וכן התרשם מערבים פוטנציאלים לשם הערכת טיב חלופת המעצר המוצעת על ידי בא כוח העורר. ביום 6.4.09 החליט בית משפט השלום להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, בהנמקה שמעיון בתיק החקירה עולה כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר, זאת למרות שהתשתית הראייתית כנגד העורר פחותה מזו הקיימת כנגד שותפיו. כמו כן, קבע בית המשפט כי הנסיבות החמורות של העבירה העולות מתיק החקירה, עברו הפלילי המכביד של העורר הכולל עבירות אלימות רבות וריצוי מספר עונשי מאסר בפועל, והממצאים העולים מתסקיר שירות המבחן, מעידים על מסוכנות גבוהה. סברתו של בית המשפט הייתה כי במסגרת הנסיבות הקיימות, אין בכוחם של הערבים המוצעים להוות חלופה מספקת שתאיין את מסוכנותו של העורר, ויש חשש להישנות עבירות אלימות נוספות כנגד המתלונן ובני משפחתו.

4.

ערר על החלטה זו הוגש לבית המשפט המחוזי. בהחלטתו קבע בית המשפט המחוזי כי על אף שבית המשפט קמא בהחלטתו התייחס גם לחומרים מתיק החקירה שלא באו לידי ביטוי בכתב באישום, ובכך אפשר וייחס חומרת יתר למעשיו של העורר, בחינת כתב האישום כפי שהוא תוך התחשבות בעברו של העורר מספקת לשם הצדקת ההחלטה על מעצרו עד תום ההליכים. קביעה זו התבססה על תסקיר שירות המבחן שלא בא בהמלצת שחרור העורר כיוון שהתרשם כי זה סיגל לעצמו נורמות עברייניות וכי קיימת לגביו מסוכנות גבוהה להישנות התנהגות עבריינית. כמו כן, קיבל בית המשפט המחוזי את קביעתו של בית המשפט קמא כי לא יהיה בכוחם של המפקחים המוצעים להפיג את מסוכנות העורר. כנגד החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

5.

במסגרת הערר מעלה בא כוח העורר מספר טענות. ראשית טוען הוא ששגה בית המשפט קמא בכך שלא קיבל את הערר, על אף שזיהה כי בית המשפט השלום ייחס חומרה יתרה למעשיו של העורר במסגרת העבירה. לטענתו, העובדות עליהן התבסס בית המשפט קמא כלל לא קשורות לעורר, אלא לנאשם הנוסף בתיק. משכך, טוען הוא כי כלל לא היה מקום לשלוח את העורר לקבלת תסקיר שירות המבחן, וכי מסקנותיו של שירות המבחן עצמו בעניין המסוכנות מבוססות על קביעותיו השגויות של בית המשפט השלום. עוד טוען בא כוח העורר, כי שגה בית המשפט בקובעו שקיימת עילת מעצר על אף שמעורבותו של העורר בביצוע העבירה הייתה מצומצמת בלבד, הראיות כנגדו חלשות, ולא עומד לחובת העורר מאסר על תנאי בגין עבירות דומות. לאור כל זאת, מבקש בא כוח העורר לקבוע כי לא קיימות ראיות לכאורה מספקות כנגד העורר המצדיקות מעצר, או לחילופין, מבקש הוא להורות על חלופת מעצר בדמות מעצר בית מלא.

6.

בא כוח המשיבה בתגובה הפנה לראיות כנגד העורר אותן ניתן למצוא בתיק החקירה. כמו כן, טען הוא בהגינותו שהעורר אינו מעורב בסכסוך שבבסיס אותו אירוע תקיפה, אך בכל זאת טוען הוא כי מהראיות בתיק עולה כי המשיב היה מעורב באופן פעיל בתקיפה. לעניין עילת המעצר, טען בא כוח המשיבה כי עברו הפלילי המכביד הכולל מספר הרשעות ואף עונשי מאסר אותם ריצה העורר מעידים על מסוכנותו. לכך מצטרף תסקיר המעצר המזהה מסוכנות ואינו ממליץ על חלופת מעצר, ומכך עולה כי החלופה המוצעת אינה מספקת לשם הצבת גבולות לאדם בעל עבר פלילי כשל המשיב.

7.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, החומרים שהוגשו לידי, ואת תיק החקירה, סבורה אני כי דין הערר להידחות. ראשית לעניין הראיות לכאורה, מעיון בתיק החקירה עולה כי אכן קיימות ראיות מספקות בתיק החקירה כנגד העורר לשלב זה של ההליך. בקצרה אפרט כי המתלונן בחקירתו הראשונה מספק תאור של העורר ואת חלקו באירוע, לאחר מכן מזהה את תמונתו של העורר במסדר זיהוי מתוך שמונה תמונות המוצגות בפניו, ולבסוף מזהה המתלונן את העורר בוודאות במסגרת עימות שנערך ביניהם. כמו כן, העורר בהודעתו קושר עצמו למעורבים האחרים באירוע. טענות לגבי טיב הזיהוי ומהימנותו של המתלונן מקומן במסגרת ההליך העיקרי ולא בשלב זה בו נדרשות ראיות לכאורה בלבד, ללא בחינה מעמיקה של המשקל שראוי ליחס לכל ראיה.

הפוטנציאל ההוכחתי הטמון בראיות אלו מצביע על סיכוי סביר להוכחת האשמה (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל . פ"ד נ(2), 133, 1996).

8.

לעניין עילת המעצר, סבורני כי מסוכנותו של העורר זועקת הן מעברו המכביד ביותר עבור בחור כה צעיר, והן מאופי המעשים המיוחסים לו. לעורר מספר רב של הרשעות במגוון עבירות, ביניהן אף עבירות אלימות כגון שוד מזוין, חבלה כשהעבריין מזוין, פציעה ועוד. כמו כן, תלויים ועומדים לכנגד העורר חמישה תיקים פתוחים שבירורם טרם הסתיים, גם הם בעבירות דומות. אין זה מעצרו הראשון של העורר והוא אף ריצה עונשי מאסר ממושכים בעבר, ואף את העבירה נשוא תיק זה ביצע העורר עוד טרם תמה תקופת התנאי שנגזרה עליו בתיק קודם. לא נראה שאמצעי אכיפה וענישה אלו תרמו כהוא זה להרתעתו של העורר והשבתו לדרך הישר. מסקנתי זו נתמכת אף על ידי שירות המבחן שלא בא בהמלצה לשחרורו וקבע רמת מסוכנות גבוהה. אין בידי לקבל את טענת הסנגור כי המלצת שירות המבחן הושפעה מהעובדות שתוארו בהחלטת בית משפט השלום. לשירות המבחן היכרות ארוכה ומעמיקה עם העורר מאז היותו בן 14, והתסקיר מפרט את היסודות למסקנתו באופן קוהרנטי וממצה.

9.

לאור כל זאת, אין אני סבורה כי יש בחלופת מעצר כדי לאיין את מסוכנותו הרבה של העורר ולהציב לו את הגבולות הדרושים בכדי למנוע הישנות התנהגות עבריינית המסכנת את הציבור. על כן דוחה אני את הערר ומורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.