בש"פ 368/10 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

העורר, קטין יליד חודש אוגוסט 1992, שהה בתאריך 23.1.08 בפיצרייה בה עבד הנאשם האחר בפרשה זו (להלן: אופיר), ועמו היו אותה שעה אחדים מחבריו. לאופיר היה סכסוך עם חנוך עאדנה–צדיק גברצדיק (להלן: חנוך) שישב אותה שעה על ספסלים ליד הפיצרייה ביחד עם אחדים מחבריו, וביניהם אלמקן פרדה (להלן: המנוח). חנוך הודיע באמצעות אחר לאופיר שהוא ממתין לו מחוץ לפיצרייה, ובעקבות כך יצאו אופיר והעורר החוצה כשהם נושאים סכינים על גופם. מחוץ לעסק הוחלפו בין הצדדים דברים בוטים, והמנוח קם ממקומו מתוך כוונה להפריד בין הניצים. אולם, העורר דרש מהמנוח שלא להתערב ודחף אותו בכתפו, ואז שלף אופיר סכין, הצמידה לגרונו של המנוח, דחף אותו, ובהמשך דקר אותו בחזהו. כתוצאה מכך התמוטט המנוח והשיב את נשמתו לבוראו. אופיר והעורר הסתלקו מהמקום, ובפיצרייה שטפו את הסכין מהדם ואחר כך זרק אותה אופיר לפח אשפה. לאחר מכן נמלטו השניים ברכבו של אחר, והנחו את אחד הנוסעים לומר אם ישאל כי לא ראה אותם בזירה בליל האירוע.

בגין העובדות האמורות יוחסו לאופיר ולעורר עבירות הריגה והדחה בחקירה, לפי סעיפים 298 ו-245(א) לחוק העונשין.

2.

עם הגשתו של כתב האישום עתרה המדינה למעצרם של אופיר והעורר עד תום ההליכים, אולם בסופו של יום הוחלט לשחררם למעצר-בית, והחלטה זו עברה תמורות שכולן היטיבו עם העורר. ברם גם בשלב זה היה עליו להיות נתון בפיקוח של אחד המפקחים במהלך ההפסקות בבית ספרו, וכן הוא היה אמור להיות מלווה במפקח בדרך מבית הספר לביתו. בחודש דצמבר 2009 החליט בית המשפט המחוזי להרשיע את העורר בעבירות שיוחסו לו, ובעקבות כך נצטווה לשהות במעצר בית מלא. זמן לא רב לאחר אותה החלטה הוגש נגד העורר כתב אישום חדש, בו יוחסו לו עבירות של השגת גבול, הפרת הוראה חוקית, איומים וגניבה. נטען, כי בתאריך 3.11.09 ניסה העורר עם אחר לגנוב מטריה מחצר של בית, ומשהבחין בהם אדם כלשהו הם נמלטו. אולם עד מהרה שבו לאותו מקום ובידיהם קרשים ודרשו להשיב להם טלפון סלולארי שהותירו אחריהם.

3.

אין ספק שחזרת העורר מבית הספר באותו יום ללא ליווי, ומקל וחומר העבירות הנוספות אותן ביצע על פי החשד, מהוות הפרה בוטה של תנאי השחרור. אולם לכך ניתן הסבר, היינו, שבאותם ימים של סוף חודש אוקטובר 2009 ותחילת חודש נובמבר, היו טרודים הוריו של העורר בימי האבל על מותו בתאונה של אחד מבני המשפחה, ועקב כך הלך העורר בתאריך 3.11.09 לבית הספר ושב משם ללא ליווי. מדובר אפוא בהפרה חד-פעמית של תנאי השחרור, וחרף חומרתה אינני סבור כי בגינה נכון היה לעצור את העורר מאחורי סורג ובריח. אותה מסקנה מתחייבת גם מן הטעם האחר, היינו, שמאז הרשעתו נתון העורר במעצר בית מלא, ובוטלו כל ההקלות מהן נהנה בעבר. ובאשר לחשש כי העורר יימלט מאימת הדין קודם לגזירת עונשו, סבורני כי חשש זה נטען בעלמא, ומבלי שנתמך בראייה כלשהי.

לפיכך, הערר מתקבל, והעורר יוסיף להיות נתון במעצר-בית מכוח החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 23.12.09.