בש"פ 369/97 אהרון לביא נ. מדינת ישראל

בבקשות מקדמיות שונות שהוגשו במסגרת התביעה וחייב את המערער בהוצאות המשיבות 1 ו2- בסך 1,000 ש"ח בתוספת מע"מ. ביום 26.6.96 נתן כב' השופט דוויק החלטה נוספת, בה קבע, כי במסגרת הדיון בתביעה תידון תחילה שאלת חבותן של המשיבות כלפי המערער. הישיבה שנקבעה ליום 20.10.96 לא התקיימה בסופו של דבר ולא נקבעה ישיבת קדם משפט נוספת. ביום 25.12.96 הגיש המערער "בקשה למתן הבהרה" בה התבקש בית משפט השלום "להבהיר האם גמלה בליבו החלטה לדחות התביעה" שהגיש המערער. בבקשתו פרט את העובדות והטענות שצוינו לעיל. בית המשפט קבע תחילה בקשה זו לדיון (ליום 22.1.97), אולם לאחר מכן (ביום 2.1.97) נתן את ההחלטה הבאה:

"לאחר שחזרתי ועיינתי בבקשה, ובהחלטתי לקיים בה דיון, הגעתי לכלל דעה כי אין צורך בדיון כזה ויש למחוק את הבקשה ולבטל את הדיון. אין, על פי סדרי הדין, הליך של בירור כגון זה שמבקש ב"כ התובע לקיים ובית משפט אינו עוסק במתן הבהרות או הצהרות לצדדים על פי בקשתם. ככל שהתובע סבור שקיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט, הוא רשאי לעורר טענת פסלות מפורשת, על פי סעיף 77 א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב]. תוגש בקשה כזו, יקבע מועד לבירורה על פי הוראות החוק. הבקשה בתיק המרצה 148936/96 - נמחקת, ללא צו להוצאות. המזכירות תשלח העתק החלטה זו לצדדים באמצעות פקיד מסירה. המועד הקבוע לשמיעת הבקשה, 22.1.97 - בטל. ניתן היום 02.01.97 בהעדר הצדדים.

ע. דוויק, שופט

ניתן לפרסום מיום 11.2.97".

2.המערער הגיש (ביום 9.1.97) בקשה לפסלות שופט. בבקשה זו חזר על העובדות והטענות שתוארו לעיל, כמו-כן טען, כי האמירה: "ניתן לפרסום מיום 11.2.97", שבשולי החלטתו של בית המשפט, הינה "קביעה מוזרה... המעמידה כשלעצמה חשש ממשי למשוא פנים", שכן, לטענת המערער, נועדה קביעה זו להסתיר את ההחלטה מן הצדדים עד לאחר הדיון שנקבע ליום 13.1.97. ביום 13.1.97, מועד שכאמור נקבע קודם לכן, התקיים דיון בבקשה לפסלות שופט. אחד המשיבים השאיר את ההחלטה בבקשה לשיקול דעתו של בית המשפט והמשיבים הנותרים הביעו, באמצעות באי-כוחם, התנגדות לבקשה ונימקו זאת בדחייה ובשיהוי שייגרמו עקב פסילת השופט. עורכת דין ממשרדו של עו"ד רוזין (שלא נכח בדיון) הכחישה בשמו את טענותיו של בא-כוחו של המערער באשר לשיחתו עם עו"ד רוזין. לדבריה, הודיע עו"ד רוזין, בשם בית המשפט, רק על דחיית מועד הדיון וכל יתר דבריו נאמרו בשמו של עו"ד רוזין ולא מטעם בית המשפט.

3.בית המשפט דחה את הבקשה לפסילתו. בית המשפט ציין את העובדה, כי הבקשה הוגשה ששה חדשים לאחר ההתבטאות המיוחסת לכב' השופט דוויק. באשר להתבטאות זו מציין כב' השופט דוויק:

"נראה לי שבהחלט יתכן שביקשתי מעו"ד רוזין, אשר ככל הנראה נשאר באולם אחרי תום קדם המשפט שנערך ב11.6.96-, כי יבקש מחברו, עו"ד גליק - ב"כ התובע, שיורה למרשו, מר אהרון לביא, להתייצב בעצמו לקדם המשפט הבא ביחד עם בא-כוחו. עוד ייתכן שהסברתי לעו"ד רוזין שטעמה של ההוראה הזו בכך שהתיק הפשוט שבפני הולך ומסתבך... וכי ניהול התיק באופן הזה (ניהול ששותפים לו כל הצדדים לתיק) - סביר שתהא לו לבסוף תוצאה כספית. לא נראה סביר בעיני כי מעבר לאמור לעיל, שאף לגביו אני משער בלבד, מחמת שאין לי זכירה ברורה בקשר לאותו ארוע, נאמרה אמירה נוספת, ובודאי שלא אמירה המלמדת על כך שגמרתי אומר בנפשי להטיל הוצאות דווקא על התובע או לדחות את תביעתו."

באשר לטענה בדבר "גניזת" החלטתו מיום 2.1.97 עד ליום 11.2.97, ציין כב' השופט דוויק, כי המדובר בטעות הדפסה וכי פרסומה של ההחלטה נדחה, במסגרת נוהל העבודה הרגיל בבית המשפט, ליום 11. 1 .97, ולא כפי שנכתב. ממילא, ניטל הבסיס לטענותיו של בא-כוח המערער בעניין זה. בית המשפט המשיך ודחה גם את שאר טענותיו של בא-כוח המערער באשר לפסיקת הוצאות, ופיצול דיון. בסיכומו של דבר, דחה בית המשפט את הבקשה, הן מטעמים דיוניים, נוכח השיהוי הניכר בהגשתה, והן מטעמים עניינים, שכן לא התקיימו בה, לשיטתו, עילות פסלות.

4.מונח בפני ערעור על החלטתו זו של בית משפט השלום. בערעור חוזר המערער על הטענות שהעלה בפני בית המשפט קמא. כן מוצא הוא, לשיטתו, חיזוק לטענות אלו בהחלטה נשוא הערעור. כך, לדוגמא, טוען המערער, כי הואיל וכב' השופט דוויק לא דחה חד משמעית את הדברים שיוחסו לו בשיחתו עם עו"ד רוזין עומדת בעינה טענתו של המערער, שנתמכה בתצהירו של בא-כוחו. עוד טוען המערער, כי דברי בית המשפט על נוהל פרסום החלטות אינם מתיישבים עם נוסחן של החלטות אחרות שיצאו מתחת ידו. המערער טוען, כי לא השתהה בהגשת בקשת הפסלות, שכן המתין תחילה לדיון שנקבע ב20.10.96- ולא התקיים, ולאחר מכן המתין לדיון נדחה, שלא נקבע, ואז הגיש את בקשת ההבהרה ובעקבותיה את בקשת הפסלות.

5.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות המערער נחה דעתי, כי דין הערעור להידחות. המערער סומך את עיקר טענותיו על דברים שנאמרו לו, כביכול בשם בית המשפט, על-ידי בא-כוחן של שתיים מהמשיבות. בית המשפט קמא אינו מאשר את ייחוסם של דברים אלה לבית המשפט ואף בא-כוחן של משיבות אלה טוען (מפי שותפתו לייצוג), כי דברים שאמר נאמרו על דעתו הוא ולא בשם בית המשפט. ממילא אין בפני ביסוס עובדתי מוצק לטענה זו של המערער. גם ביתר טענותיו של המערער אין כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים, כפי שזה נבחן מנקודת מבט אובייקטיבית. כך העובדה שבית המשפט קמא חייב את המערער בהוצאות במסגרת הליך ביניים, וכך החלטתו על פיצול הדיון, כך שנושא החבות יידון תחילה. מכל מקום, ההליך המתאים לתקיפת החלטת ביניים אינו בבקשה לפסלות שופט. גלוי וברור, שבית משפט רשאי להורות על זימון המערער עצמו (אשר בשונה מכל המשיבים אינו גוף שלטוני או תאגיד, עסקי או אחר) ולהתריע בפניו ובפני יתר הצדדים לדיון, על ההשלכות האפשריות של התמשכות הדיון, לרבות פסיקת הוצאות. גלוי וברור גם שבית משפט רשאי לפסוק הוצאות בהליכי ביניים, לפי שיקול דעתו. לא מצאתי ממש גם ביתר טענותיו של המערער. בנסיבות אלו מתייתר גם הצורך לדון בשאלת השיהוי בהגשת בקשת הפסלות.

הערעור נדחה.