בש"פ 3707/03 יוסף צדוק נ. פרקליטות המדינה

1.העורר הואשם, בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו, בעבירות של איומים ותקיפת בן זוג. העבירות החמורות בוצעו כלפי מי שהיתה אשתו, והיא עתה גרושתו. כמו-כן, הואשם העורר בעבירה של היזק במזיד.

ביום 8.10.2002 הורשע העורר בעבירות שיוחסו לו, לאחר שהודה בעובדות כתב-האישום (הכרעת הדין מפי כבוד השופטת מ' דיסקין). לאחר שבית המשפט שקל את הנסיבות לחומרא ולקולא, ובכלל זה את הנסיבות שתוארו בתסקיר מבחן שהוגש בעניינו של העורר, גזר בית המשפט על המבקש עונש של 18 חודשי מאסר בפועל וכן 18 חודשי מאסר על-תנאי, והורה על עיכוב ביצוע העונש למשך 30 ימים.

2.העורר הגיש ערעור, לבית המשפט המחוזי, ובו השיג על חומרת העונש שהושת עליו. כמו-כן, עתר המבקש לעיכוב ביצוע העונש עד להכרעה בערעור. בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט א' שהם) דחה, ביום 3.4.2003, את הבקשה לעיכוב ביצוע, ואת נימוקיו פירט בהחלטה מיום 27.4.2003. בית המשפט ציין, כי "גם אם תיאות ערכאת הערעור להקל במידת מה בעונשו של המבקש, אין חשש כי הלה ירצה את מלוא תקופת המאסר, או אף את חלקה הגדול, טרם הדיון בערעור". בשולי החלטתו, הוסיף בית המשפט המחוזי וכתב כי הנו "ממליץ כי הדיון בערעור יקבע בהקדם האפשרי".

3.כנגד החלטה זו מופנה הערר שבפני, בו שב העורר ומבקש לעכב את ביצוע עונש המאסר עד להכרעה בערעורו, התלוי ועומד בבית המשפט המחוזי. בא-כוח העורר מדגיש, כי העורר היה עד עתה משוחרר, וכי הן בית משפט השלום והן בית המשפט המחוזי עיכבו את ביצוע העונש לתקופות קצובות. לדעתו, קיים חשש כי עד לשמיעת הערעור ולהכרעה בו, יספיק העורר לרצות את עונש המאסר שהוטל עליו – כולו או חלק גדול ממנו – ובכך יתייתר הערעור. בא-כוח העורר מציין, כי על אף שהערעור הוגש לבית המשפט המחוזי עוד בתאריך 20.3.2003, טרם נקבע מועד לדיון בו. עוד טוען בא-כוח העורר, כי העונש שהוטל על העורר חמור יתר על המידה, וסוטה מרמת הענישה המקובלת בעבירות כגון אלה שבהן הורשע.

באת-כוח המשיבה מתנגדת לעיכוב ביצוע העונש.

4.לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, ועיינתי בתסקיר המבחן שנערך לגבי העורר, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

המעשים בגינם הורשע העורר הם מעשי אלימות חמורים, שהופנו כלפי אשתו דאז. בגין מעשים אלו, נדון העורר לתקופת מאסר לא קצרה והמערער אינו משיג בערעורו על עצם הרשעתו, אלא רק על חומרת העונש. בכגון דא, גוברת הנטייה שלא לעכב את ביצוע העונש, שהרי במקרה כזה, "ההרשעה עצמה - הפרכת חזקת החפות - היא חלוטה, ולא מתקיים אותו פוטנציאל להשבתה על כנה בערעור" (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241 וכן ע"פ 5853/02 פלוני נ' פרקליטות המדינה , תק-על 2002(3), 620).

גזר הדין של בית משפט השלום מנומק כדבעי, ומביא בחשבון גם את נסיבותיו האישיות של המבקש ואת האמור בתסקיר המבחן בעניינו – שאינו חיובי ביותר ואינו בא בהמלצה טיפולית. בנסיבות אלה, נראה כי צדק בית-המשפט המחוזי בקובעו כי סיכויי הערעור אינם מן המשופרים וכי אף אם ימצא בית-המשפט שלערעור להפחית במידת מה מן העונש שהושת, אין חשש כי העורר ימצה את מאסרו בטרם יישמע הערעור. טעם זה מצדיק אף הוא את דחיית הערר (לעניין אמות המידה הנקוטות בבקשות לעיכוב ביצוע עונש, ראו פרשת שוורץ הנ"ל).

יחד עם זאת, אין להתעלם מכך שערעורו של העורר הוגש לבית המשפט המחוזי לפני כחודשיים, והחלטת בית המשפט המחוזי בעניין עיכוב ביצוע המאסר – הכוללת, כאמור, המלצה לקבוע את מועד הדיון בערעור בהקדם האפשרי – ניתנה לפני למעלה משלושה שבועות. על אף זאת, המועד לדיון בערעור טרם נקבע. ראוי, אפוא, להחיש את קביעת המועד ולקובעו ללא דיחוי נוסף, על-מנת לאפשר לעורר למצות את זכות הערעור העומדת לו.

הערר נדחה.