בש"פ 371/00 מדינת ישראל נ. יאיר אוחנה

זוהי בקשה שלישית להארכת מעצרם של שני המשיבים עד תום ההליכים נגדם. בא כוחו של המשיב 2 הסכים להארכה ועל כן מעצרו הוארך בתשעים ימים החל מיום 21.1.00. הבקשה שבפני נוגעת על כן למשיב 1 אשר מתנגד להארכת מעצרו מעבר לתקופה בה היה עצור.

שני המשיבים הואשמו בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (ת"פ 952/98) ברציחתו של חיים בן שימול בירייה מאקדח שפגעה בראשו וגרמה למותו ובעבירות החזקת והובלת נשק, וקבלת רכוש גנוב בפשע. עם הגשת כתב האישום בתאריך 25.10.98 נעצרו המשיבים בהסכמת סניגוריהם עד תום הליכי המשפט. מעצרם הוארך לראשונה ביום ה22.7.99- כאשר כבוד השופט מ' אילן האריך את מעצרם ב90- ימים. המשיב השני על פי הסכמתו, והמשיב מס' 1 לפי החלטת בית משפט זה. בהחלטתו הנ"ל ציין כבוד השופט אילן:

"עיון בפרוטוקול בית משפט קמא מראה שהיו קבועים 14 מועדים לשמיעת המשפט ובסופו של דבר התקיים דיון ממשי של שמיעת ראיות בשלוש ישיבות ובעוד חלק מישיבה רביעית. יתר 11 הישיבות נדחו. מתוכם שתיים לפי בקשת התביעה וכל היתר על פי בקשת המשיב דנן" (המשיב הראשון - להלן המשיב בבקשה הנוכחית - ההדגשה שלי ע.ז.).

עוד ממשיך כבוד השופט אילן בהחלטתו:

"אינני חושב שהיה כאן מעשה מתוכנן של סיכול שמיעת המשפט. היתה תחלופה לא סבירה של סניגורים.... מדובר במסכת ראיות שמתויקת, כפי שנאמר לי ב17- קלסרים ולכן כל סנגור היה זקוק לזמן. התוצאה היא שהיום אנו נמצאים בשלב של סיום עדויות התביעה וקביעת שתי ישיבות אחת לחודש ספטמבר ואחד לחודש אוקטובר והסנגור מודיעני כי אין סיכוי שההגנה תסיים את פרשת הראיות שלה במסגרת הישיבות האלה".

הארכת המעצר השניה היתה בתאריך 20.10.99 בהסכמת באי כח המשיבים. כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן האריכה מעצרם ב90- ימים נוספים החל מיום 23.10.99. עתה מבקשת המדינה להאריך את מעצרם לתקופה נוספת של

90 ימים לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו1996- (להלן: החוק).

המעשים המיוחסים למשיבים חמורים מאין כמותם כפי שמתואר בכתב האישום. בפני בית משפט המחוזי לא התנהלו ההליכים בתיק בצורה סדירה והיו דחיות חוזרות ונשנות של מועדי הדיון שנקבעו על ידי בית המשפט קמא - לרוב לבקשת המשיבים או באי כחם - וכאמור בהחלטתו של כבוד השופט אילן היו אחת עשרה בקשות דחיה היו לבקשת המשיב. פרשת התביעה הסתיימה ביום 11.7.99, ובית המשפט קבע ישיבה לתאריך 13.9.99, אשר בה אמורה היתה להתחיל פרשת ההגנה בעדותו של המשיב 1, אלא שמשיב זה הודיע שהוא בוחר בזכות השתיקה. הדיון הופסק והתיק נקבע לתאריך 1.10.99 להמשך שמיעת עדותו של המשיב השני ופרשת הגנתו. ביום זה חלה בא כח המשיב 2 והדיון נדחה שוב. לאחר מכן, שוב נדחו שתי ישיבות שהיו קבועות לתאריכים 17.10.99 ו8.11.99- מנימוקים שהיו תלויים במשיב מס' 2 לבדו. בית משפט קמא קבל את בקשת הדחיה של המשיב 2 ודחה את הישיבות הנ"ל.

פרשת התביעה הסתיימה כאמור בתאריך 11.7.99 ומאז לא שמע בית משפט - קמא מנימוקים שצויינו לעיל - ראיות. תקופת ההארכה השניה שהסתיימה ביום ה21.1.00- כלל לא נוצלה ונראה לי, למרבה הצער, כי מדובר כאן בסחבת מכוונת החל בבקשות הדחיה הרבות שבקש המשיב שבפניי וכלה בבקשות הדחיה של המשיב 2, שהסכים להארכה הנוכחית. לדעתי, לא היה כל מקום להעתר לבקשות הדחיה הרבות, ובית המשפט קמא צריך היה לשמוע את ראיות המשיב 2 בישיבות שנדחו. אם כך היה נוהג בית המשפט יתכן כי התיק היה מגיע לסיומו ולא צריכים היינו להאריך את המעצר בפעם השלישית.

בא כח המשיב 1 טוען כי הדחיות הרבות נגרמו כתוצאה מהתנהגותו של המשיב 2, אשר טרם העיד. בנוסף, ישנם מספר עדי הגנה בפרשת הגנתו של המשיב 2, ובקשה לגילוי ראיות ועל כן סבור הוא ששמיעת הראיות לא תסתיים אף בתום תקופת ההארכה שהמדינה מבקשת. מן הנימוק הזה מתנגד הוא לבקשת המדינה, ומבקש את שחרורו של מרשו. בא כח המשיב שכח לציין ש11- ישיבות נדחו לבקשתו הוא או לבקשת מרשו.

בסמכות ההארכה לפי סעיף 62 לחוק אין לראות משום היתר למעצר נאשם לכל תקופה שתדרוש המדינה עקב ניהול משפט בצורה בלתי סדירה, או בשל העומס המוטל על מערכת בתי המשפט. הכלל כי אין להחזיק נאשם במעצר מעבר לתקופה הקבועה בחוק חל על כל עבירה ובכלל זה עבירת הרצח, באשר בכל עבירה עומדת לנאשם חזקת החפות, וזכות היא להשתחרר ממעצר - אלא אם קיימות נסיבות המצדיקות את הארכתו.

בכל מקרה של מעצר מעבר לתקופה הקבועה בחוק יש לבדוק את האיזון הראוי בין זכות הנאשם לחירותו ובין השיקולים שהצדיקו את מעצרו עד תום ההליכים. אין להתעלם מן העומס הכבד המוטל על השופטים. ברם, הארכת המעצר מעבר לתקופה הקבועה בחוק, ואף מעבר להארכה נוספת של 90 יום, בשל עומס העבודה אינו פתרון ראוי לאילוצי מערכת בתי המשפט, ואין אילוצים אלה יכולים להצדיק מעצר ופגיעה בחירותו של אדם מעבר לקבוע בחוק. נשאלת כעת השאלה האם בנסיבות המקרה דנן כאלה היו פני הדברים.

במקרה המונח בפני, מדובר בעבירות חמורות. שקלתי את השיקולים הרלוונטיים ואיזנתי ביניהם, תוך שהבאתי בחשבון את טובת המשיב, דרכי ניהול המשפט והדחיות הרבות שהיו מטעם המשיב, טובת הציבור וזכותו להגנה מפני עבריינים מסוכנים, והצפי לגבי סיום המשפט. נוכח כל הדברים האמורים לעיל אין אני סבור שאמצעי מעצר בית או שחרור בתנאים אחרים הוא הגנה מספקת מפני מסוכנותו של אדם המעורב במעשה רצח. מסקנתי היא כי יש להעתר לבקשה. בשולי הדברים מפנה אני את תשומת לבו של בית המשפט קמא לחובה לקבוע ישיבות נוספות מספיקות כדי לסיים את המשפט במסגרת ההארכה הנוכחית, קל וחומר במקרה הנוכחי, אשר בו פרשת התביעה הסתיימה לפני 6 חודשים ומאז לא נשמעו ראיות.

סוף דבר אני מקבל הבקשה ומאריך את המעצר ב90- יום נוספים החל מיום ה- 21.1.00.