בש"פ 374/05 ריאד יוסף נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ש' שטמר), מיום 28.11.04, בב"ש 5477/04, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

כנגד העורר הוגש, ביום 18.11.04, לבית-המשפט המחוזי בחיפה, כתב אישום המייחס לו ולנאשם נוסף עבירות של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, עבירה לפי סעיף 7(א)+(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973, יחד עם סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); החזקת תחמושת, (מספר עבירות) עבירה לפי סעיף 144(א) סיפא יחד עם סעיף 29 לחוק.

על-פי עובדות כתב האישום, החזיק העורר יחד עם הנאשם הנוסף, במקומות שונים בסמוך לביתו, סמים מסוכנים מסוג הרואין, MDMA , קנבוס וחשיש בכמות מסחרית, שלא לצריכה עצמית וללא היתר. בנוסף, הם החזיקו במקומות שונים בסמוך לבית העורר, כדורי אקדח בלא רשות על-פי דין להחזקתם.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. ביום 28.11.04, הורה בית-המשפט המחוזי בחיפה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

בהחלטתו, ציין בית-המשפט המחוזי, כי יש בראיות שבידי המדינה די על-מנת לשמש תשתית ראייתית מספקת נגדו, לשלב זה של ההליכים. בנוסף, בית-המשפט המחוזי קבע, כי החזקת סמים שלא לצריכה עצמית, מקימה חזקת מסוכנות, וחזקה זו לא נסתרה במקרה שבפנינו, נוכח אופי העבירות, ריבוי השקיות וכמות הסם הגדולה, שחזקה עליה שלא נועדה לשימוש עצמי. עוד נקבע, כי גישתם של בתי-המשפט היתה בדרך כלל, שכאשר מדובר בכמויות מסחריות גדולות, אין מקום לשחרר לחלופת מעצר בשל חוסר היכולת לפקח על העבריין שלא ימשיך גם מביתו לנהל את עסקי הסמים, ובשל הסכנה הנשקפת לציבור מהפצת הסם. בית-המשפט המחוזי סבר, כי חלופת מעצר בבית אחיו של העורר לא תמלא אחר מטרות המעצר, וזאת נוכח עברו הפלילי של העורר שכלל גם עבירות סמים וגם עונשים של מאסר בפועל שנגזרו עליו לתקופה ממושכת ומאסרים על תנאי.

מכאן הערר שבפני.

בא-כוח העורר טען, הן בכתב והן בפני, כי העורר לא ידע ולא יכל לדעת כי בגינה נמצאים סמים, וכי לא מדובר בגינה פרטית, אלא בגינה השייכת לדיירי הבניין כולו, וכי היא לא בשליטתו הבלעדית של העורר. לטענתו, לעורר אין כל קשר לסמים שנמצאו בגינה, וראיה לכך הינה תוצאת המעבדה לזיהוי פלילי, אשר ערכה השוואת טביעות אצבע ומצאה כי אין בטיעות אצבע של העורר על שקיות הסמים, וכי חומר הראיות אינו מספיק חזק כדי להורות על מעצרו עד תום ההליכים של העורר. עוד לטענתו, הנאשם השני שוחרר למעצר בית, ובכך נוצרה הפלייה בינו לבין העורר אש מצדיקה את השחרור.

מנגד, טענה באת-כוח המדינה, כי אין מקום להשוות את דינו של העורר לדין הנאשם הנוסף, הצעיר ממנו בשתים עשרה שנים, וכי למרות בעיית הסמים שלו, יש לו מוטיבציה לגמילה. עוד היא ציינה בהודעה המשלימה, כי לנאשם הנוסף אין הרשעות קודמות, וכי תלויים ועומדים נגדו שני כתבי אישום בבית-משפט השלום בחיפה, בגין שתי עבירות של החזקת סמים שלא לצריכה עצמית. לטענתה, אין ספק כי העורר הינו הבעלים של הסמים שנתפסו. לגישתה, נשקפת מהעורר סכנה לציבור, וכי צריך להגן על הציבור מפני סוחרים שמפיצים סמים קשים. לדידה, עברו הפלילי הכולל עבירות סמים שלא לצריכה עצמית, ואשר נתן את הדין בגינן, מעיד על מסוכנותו.

לאחר ששמעתי את באי-כוח הצדדים, ונתתי את דעתי למכלול הטענות שהועלו בפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

בית-המשפט המחוזי ביסס את החלטתו על דו"חות הפעולה של השוטרים, אשר מצאו את שקיות הסמים בחצר ביתו של העורר, ובצמוד אליהם גם כדורי אקדח. כדורים נוספים נתפסו מוסלקים בקיר ביתו של העורר. בדו"חות אלו ציינו השוטרים אימרות המיוחסות לעורר, לפיהן הוא מייחס את הסמים לעצמו.

מקובלת עלי מסקנתו של בית-המשפט המחוזי, כי הראיות הינן בעוצמה מספקת לשלב הזה של ההליכים, ולא ראיתי מקום להתערב בה. בית-המשפט המחוזי אשר בחן את הראיות, קבע כי הסמים נתפסו בגינה הצמודה לביתו של העורר, ברצועה צרה בצמוד לשביל המוביל אך ורק לדירתו, מטרים ספורים מדלת ביתו.

למותר לציין, כי קיימת עילת מעצר כנגד העורר, על-פי סעיף 21(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: החסד"פ), אשר קובע בסעיף קטן (ג)(3) כי החזקת סמים שלא לצריכה עצמית מקימה חזקת מסוכנות.

אין מקום לטעמי לבחון חלופת מעצר הולמת בעניינו של העורר כמצוות המחוקק בסעיף 21(ב)(1) לחסד"פ, וזאת לאור עברו הפלילי, הכולל עבירות רבות של סמים ואלימות, יחד עם המסוכנות הנשקפת ממנו כאמור דלעיל. ספק אם קיימת חלופת מעצר במקרהו של העורר אשר תשיג את תכלית המעצר. העורר אשר נתן את הדין בגין עבירות דומות שביצע בעבר ולא נרתע מכך, ונאשם עתה בביצוע עבירות דומות, חזקה עליו שהוא אינו נתון למרות החוק, וספק אם חלופה כלשהי יהיה בכוחה כדי להרתיעו.

נתתי את דעתי לטענת בא-כוח העורר בעניין הפלייתו של העורר שנעצר עד תום ההליכים לעומת הנאשם הנוסף אשר שוחרר לחלופת מעצר. בית-המשפט המחוזי עשה אבחנה בין העורר לבין הנאשם הנוסף, אשר הוגש תסקיר מעצר בעניינו. בהחלטת בית-המשפט המחוזי מיום 8.12.04 נקבע, כי גילו הצעיר של העורר, תסקיר המעצר החיובי, וכן הסיכויים כי חלופת המעצר שהוצעה, יש בהם כדי לנטרל את מסוכנותו של הנאשם הנוסף. עוד נקבע, כי חומר הראיות מצביע על כך שהנאשם הנוסף היה מושפע מהעורר, המבוגר ממנו, ואשר בסמוך לדירתו נמצאו הסמים.

גם קביעתו זו של בית-המשפט המחוזי מקובלת עלי, האבחנה אותה עשה בית-המשפט המחוזי הינה אבחנה ראויה וצודקת בעיני בנסיבות העניין. נסיבותיו של הנאשם הנוסף שונות ומצריכות שיקולים שונים מעניינו של העורר, זאת מאחר ושומא על בית-המשפט לבדוק ולבחון את עניינו הפרטיקולארי של כל נאשם לחוד, מבחינת התנאים המוקדמים הנדרשים למעצר (ראו בש"פ 2046/02 סמי זינאב נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בדרך זו הלך בית-המשפט המחוזי, ודרכו זו מקובלת עלי. על-כן, טענת ההפליה דינה להידחות אף היא.

סוף דבר, הערר נדחה.