בש"פ 3741/10 מדינת ישראל נ. פלוני

ערר של המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' שפירא) אשר הורה על שחרורו של המשיב למעצר בית.

1.

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של קשירת קשר, ניסיון לרצח ועבירות בנשק. על-פי כתב האישום המשיב היה נשוי למתלוננת אשר עזבה את ביתם המשותף ועברה להתגורר אצל הוריה זמן קצר לפני האירוע נשוא כתב האישום. נטען כי בעקבות עזיבת המתלוננת את הבית וחשדו של המשיב כי היא מנהלת קשר עם גבר אחר גמלה בליבו של המשיב ההחלטה להמית את המתלוננת. לצורך כך קשר המשיב קשר עם אחרים שזהותם לא ידועה לירות במתלוננת כדי לגרום למותה. המשיב יצר קשר עם המתלוננת ויצר בפניה מצג שווא כי ברצונו לחזור לחיים משותפים עמה. ביום 29.1.10 תאם המשיב עם המתלוננת כי יאסוף אותה מביתה ומשם יסעו יחדיו לבית מלון. המתלוננת יצאה מביתה סמוך לשעה 20:30 לכיכר הקרובה על מנת לפגוש את המשיב. לשם הגיע אדם רעול פנים, ירה במתלוננת מאקדחו ונמלט ברכב מהמקום. המתלוננת נפגעה בכמה מחלקי גופה, נדרשה לניתוח ולאשפוז.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו. בדיון בבקשה חלק בא-כוח המשיב על קיומה של תשתית הראיות וטען כי אין בה כדי לבסס סיכוי של ממש להרשעת המשיב. בית המשפט קבע כי אין חולק שעבירת ניסיון הרצח מטבעה מקימה עילת מעצר ומצביעה על מסוכנות של ממש. כמו כן נקבע כי מבחינת הראיות עולה כי יש בהן כדי לבסס עילת מעצר. עם זאת, קבע בית המשפט כי הקשיים המצויים בחומר הראיות מצדיקים לבחון את האפשרות לשחרר את המשיב לחלופת מעצר. בית המשפט ציין כי אין מחלוקת שבשעת הירי שהה המשיב בירדן, אליה עבר ביום האירוע בשעה 18:24. כן ציין כי אין מחלוקת שביום האירוע נשלח מסרון לטלפון הנייד של המתלוננת מטלפון מסוג "טוקמן" בה נמסר למתלוננת שזה מכשיר הטלפון החדש של המשיב. בהמשך נשלח למתלוננת ממספר זה מסרון בו התבקשה להגיע לכיכר בה נורתה בסופו של דבר. מהראיות עולה כי בשעת שליחת מסרון זה (20:19) היה טלפון ה"טוקמן" ממנו נשלח המסרון מאוכן בשטח ישראל, למרות שמוסכם על כולם כי בשעה זו שהה המשיב בירדן. כמו כן ציין בית המשפט כי הכרטיס ששימש לטעינת ה"טוקמן" ממנו בוצעו השיחות נמצא ברכב שכור ששימש את המשיב ונשאר בחניה במעבר הגבול לירדן. בית המשפט העלה אפשרות כי אדם אחר שידע כי המשיב יוצא לירדן וכי רכבו נשאר במעבר הגבול עשה שימוש בטלפון ה"טוקמן" והכניס את הכרטיס לרכבו של המשיב בעת שזה שהה בירדן. בית המשפט קבע כי לא ברור אם אפשרות זו נבדקה. באשר להודעתו של המשיב קבע בית המשפט כי ניתן לראות בתשובותיו החלקיות סירוב להשיב באופן הזהה לשמירה על שתיקה. מנגד קבע בית המשפט כי עדותה של המתלוננת מעוררת שאלות ותהיות וקיימת תחושה כי היא מגלה טפח ומסתירה טפחיים. כמו כן לא נבחנו כיווני חקירה נוספים בכל הנוגע לאפשרות שאחרים מעוניינים לפגוע במתלוננת, ואף לא נבדק טיב הקשר בין המתלוננת לגבר הנוסף שלכאורה היא היתה בקשר עמו.

3.

לאחר החלטה זו הגישה המבקשת חוות דעת מומחה בעניין איכון מכשיר ה"טוקמן" ממנו בוצעו השיחות אל המתלוננת. חוות הדעת מצביעה על כך כי יתכן והשיחות בוצעו מירדן, שם שהה המשיב. בית המשפט קבע כי אין בחוות דעת זו כדי לשנות את האיזון שבתשתית הראיות הלכאוריות, שכן היא מצביעה על אפשרות בלבד. לאחר בחינת המפקחים הורה, אם כן, בית המשפט המחוזי על שחרורו של המשיב למעצר בית בבית הוריו.

4.

מכאן הערר שבפניי. באי-כוח הצדדים שטחו בפני את טענותיהם הן בעל פה והן בכתב, כאשר המחלוקת נוגעת בעיקרה לקיומה של תשתית ראיות לכאורית המצדיקה את מעצרו של המשיב מאחורי סורג ובריח. חומר הראיות הוגש אף הוא בפני. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר שהוגש בפניי הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל. אתייחס לטענות הצדדים במהלך הדיון שלהלן.

5.

אין חולק כי המתלוננת פותתה להגיע לכיכר שליד ביתה ושם נורתה על-ידי מתנקש. הפיתוי נעשה הן באמצעות שיחות טלפון והן באמצעות מסרונים שנשלחו ממכשיר מסוג "טוקמן" המוטען על-ידי כרטיס. קיימות ראיות שונות הקושרות בין מבצע השיחות והמסרונים לבין המשיב. ראשית, המתלוננת סיפרה כי זיהתה את קולו של המשיב במסגרת שתי שיחות בעל פה שנערכו ביניהם ביום האירוע לצורך תיאום

הפגישה ביניהם. מאחר שבני הזוג חיו מזה מספר שנים יחד לא ניתן להמעיט בחשיבותו של זיהוי זה. בני משפחתה של המתלוננת סיפרו אף הם כי המתלוננת חשבה בזמן אמת כי היא הולכת להיפגש עם המשיב. שנית, תכניהם של המסרונים שנשלחו למתלוננת מצביעים אף הם על קשר בינם לבין המשיב. יוער כי גם אם אתעלם ממסרונים אלו בשל טענות הסנגור באשר לאמינותן הרי שלא יהיה בכך כדי להפחית מעוצמת הראיות הקיימת. שלישית, הכרטיס באמצעותו הוטען ה"טוקמן" נמצא ברכבו של המשיב, רכב אשר המשיב מאשר כי איתו נסע למעבר הגבול אשר דרכו עבר לירדן. ולבסוף, איכוני ה"טוקמן" מצביעים על נוכחות באזור מעבר הגבול לירדן, בשעה הסמוכה לזו בה עבר המשיב את הגבול לירדן. ראיות אלו מצטרפות להודעותיו של המשיב, אשר אף בית המשפט קמא ראה בהן שתיקה העשויה לחזק את הראיות נגדו, ולמניע שקיים למשיב בהיותו מסוכסך עם המתלוננת, לאחר שזו עזבה את בית המגורים המשותף, ולאחר שהמשיב הודה כי הוא חושד שהמתלוננת בוגדת בו.

סבורני כי תשתית ראייתית זו מספיקה דיה לצורך מעצר של המשיב עד לתום ההליכים נגדו, ולא ניתן לומר, בוודאי לא בשלב מקדמי זה, כי היא מעוררת קושי להוכיח את אשמתו של המשיב במיוחס לו.

6.

בית המשפט המחוזי התייחס למספר קשיים בתשתית הראייתית, בהם ראה הצדקה לבחון חלופת מעצר. הנקודה המרכזית נוגעת לאיכון מכשיר ה"טוקמן" לאחר השעה 18:30. איכון זה מצביע על שהותו של המחזיק במכשיר בתחומי ישראל, בעוד שאין חולק כי המשיב שהה באותו זמן בירדן לאחר שחצה את מעבר הגבול בשעה זו לערך. מענה התביעה לקושי זה הוא חוות דעת מומחה של יועץ טכני בתחום התקשורת שהוגשה לבית המשפט קמא והוצגה אף בפני. על-פי חוות דעת זו האיכון נעשה על-פי שטח גאוגרפי מסוים, ולפיכך יתכן כי על אף איכון מסוים בשטח ישראל שהה המחזיק בטלפון ה"טוקמן" בשטח סמוך הנמצא בירדן. חוות הדעת בדקה את האיכונים של ה"טוקמן" לאחר השעה 18:30 והגיעה למסקנה כי הם מכסים שטחים גם בירדן, ולפיכך יתכן כי המשיב שהה בירדן בזמן שדיבר במכשיר הטוקמן. אמנם, חוות דעת זו אינה מוכיחה באופן חד משמעי כי מכשיר ה"טוקמן" היה בירדן לאחר השעה 18:30, אך היא מעלה זו כאפשרות סבירה. לפיכך בשלב מקדמי זה של בחינת תשתית ראיות לכאורית די בכך כדי להתגבר על הקושי שהציגה ההגנה.

7.

נקודה נוספת נגעה לאפשרות שמישהו שתל את כרטיס הטעינה של ה"טוקמן" ברכבו של המשיב. לאפשרות זו אין כל ביסוס בשלב זה וכל עיגון שהוא בחומר הראיות. יתרה מכך, בהודעתו של מנהל המגרש בו שהה רכבו של המשיב נמסר כי במהלך היום ישנה שמירה על הרכבים שבמגרש ובלילה המגרש נסגר. המעורבים בפרשה לא העלו כל אפשרות או שם של אדם שידע על נסיעתו של המשיב לירדן ושיתכן ורצה במותה של המתלוננת. לפיכך בשלב מקדמי זה אין באפשרות היפותטית זו בכדי להחליש את התשתית הראייתית.

8.

באשר להודעתה של המתלוננת, הרי שגם בית המשפט המחוזי ציין כי תחושה בלבד גרמה לו לחשוב שהמתלוננת מגלה טפח ומסתירה טפחיים. אכן המתלוננת לא רצתה לחשוף את שמו של האיש אשר היתה איתו בקשר בשל החשש לפגיעה בו והדבר מובן. הבלבול שמייחס הסנגור לדבריה של המתלוננת בהודעותיה מובן אף הוא על רקע העובדה שהמתלוננת אכן לא ידעה מי ירה בה ביום האירוע, וכי המתנקש היה רעול פנים וכמוסכם על כולם לא מדובר במשיב עצמו כמי שירה. יוער, עם זאת, כי ביום האירוע כאשר שהתה המתלוננת בבית החולים ונשאלה על-ידי מי נורתה תגובתה הראשונה היתה כי מדובר במשיב, שכן הוא התקשר אליה ואמר לה לרדת למטה. הניגודים בין דברי המתלוננת לדברי המשיב אין בהם בשלב זה כדי להפחית מעוצמת הראיות כנגדו בהתחשב בכך שמדובר בסוגיות מהימנות אשר ידונו ויקבעו בהליך העיקרי.

9.

ההגנה מנסה להצביע על חלופה אחרת לפיתוי על-ידי המשיב בהעמידה את הגבר הנוסף איתו היתה המתלוננת בקשר כאפשרות סבירה למי שביצע את העבירות. אני סבורה כי בשלב זה אין לכך כל עיגון ראייתי, ולפיכך אין בתרחיש היפותטי זה כדי להפחית מעוצמת הראיות העומדת כנגד המשיב. גם אם ההגנה מעלה טענות כנגד זניחת כיוון חקירה זה אין אני סבורה כי יש בשלב זה ליתן לכך משקל לאור העובדה שכנגד המשיב קיימת סדרה של ראיות הקושרות אותו לניסיון הרצח. מובן כי הדברים לעומקם יתבררו במהלך המשפט עצמו. יש לציין כי מכל מקום בשלב זה האפשרות אותה מעלה ההגנה, בהעדר תמיכה כלשהי בראיות, נראית קלושה. המשמעות היא כי המתלוננת מחפה על אותו גבר, שעה שיתכן והיה מעורב בניסיון לרצוח אותה; כי אותו גבר ידע על הנסיעה של המשיב לירדן, והצליח לשתול ברכבו הסגור של המשיב במגרש חנייה שמור את כרטיס ה"טוקמן"; כי אף הוא שהה באזור הגבול עם ירדן בזמנים הסמוכים לאירוע; וכי עשה כל זאת ללא מניע נראה לעין לרצוח את המתלוננת.

10.

המסקנה היא כי לא מצאתי שיש בקשיים שבחומר הראייתי כדי להפחית מעוצמתו בשלב זה באופן המצדיק שחרור המשיב לחלופת מעצר. מובן כי ככל שיתקדם המשפט ויתבהרו הדברים כך ניתן יהיה להעלות טענות נוספות בעניין הראיות.

11.

לגבי המסוכנות הנשקפת מהמשיב הרי שנראה כי בעניין זה אין חולק כי מדובר במסוכנות רבה. המשיב נאשם כי ניסה לרצוח את אשתו באמצעות מתנקש, אשר עד היום טרם ידועה זהותו. המתלוננת שרדה את ההתנקשות ולפיכך ברי כי חייה נתונים בסכנה. במצב דברים זה, הן משום המסוכנות והחשש למתלוננת, והן משום שהחשוד הנוסף טרם נתפס, איני סבורה כי ניתן להורות על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר ויש להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו.

הערר, אם כן, מתקבל. המשיב ייעצר עד לתום ההליכים נגדו.