בש"פ 3743/99 פרידמן הכשורי חברה להנדסה ולבניה בע"מ נ. עו"ד אביחי דרזנר, כ

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ה' שטיין) בבר"ע 20684/99, 20074 מיום 2/6/99.

1.ביום 29.4.99 פנתה המבקשת בהליך של המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בבקשה להורות לראש ההוצאה לפועל לבטל את האמור בהחלטתו מיום 26.4.99. במסגרת הליך זה אף עתרה המבקשת למתן צו מניעה, במעמד צד אחד, המורה למשיבות להשהות הליכי מכירת מקרקעין, נשוא החלטת ראש ההוצאה לפועל, עד לסיום בירור תובענת המבקשת. ביום 3.5.99 קבע בית המשפט המחוזי (השופט י' זפט) כי אין ליתן את צו המניעה המבוקש במעמד צד אחד, מן הטעם כי הדרך להשיג על החלטת ראש ההוצאה לפועל הינה בהליך של ערעור או בקשת רשות ערעור, לפי העניין, ולא בהגשת תביעה נגד ראש ההוצאה לפועל. בית המשפט הציע למבקשת למחוק את התובענה ולפנות לדרך הדיונית הנזכרת בהחלטתו. לאור האמור הגישה המבקשת ביום 4.5.99 בקשת רשות ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל.

2.ביום 2.6.99 דחה בית המשפט המחוזי (השופטת ה' שטיין) את בקשת רשות הערעור בשל האיחור בהגשתה ובהיעדר טעם מיוחד להארכת מועד. בית המשפט קבע כי בקשת רשות הערעור הוגשה באיחור של יום אחד ללא בקשה להארכת מועד (בקשה להארכת מועד הוגשה רק ביום 1.6.99), וכי הטעות שנפלה מלפני המבקשת בנקיטת הליך שגוי של המרצת פתיחה, במקום הליך של בקשת רשות ערעור, היא טעות שבחוק שאינה מהווה טעם מיוחד. בית המשפט הוסיף כי אם סברה המבקשת כי נפלה טעות בהחלטתו של השופט זפט לפיה הליך המרצת פתיחה אינו ההליך הנכון, היה עליה לתקוף החלטה זו על דרך של ערעור ובקשת רשות ערעור.

3.עתה מונחת לפני בקשת רשות ערעור על החלטתה של השופטת שטיין. טענת המבקשת היא כי הנחת היסוד עליה התבססה החלטתה של השופטת שטיין, לפיה ההליך של המרצת פתיחה הינו הליך שגוי, הינה הנחה מוטעית. לשיטתה הליך המרצת הפתיחה אשר בו נקטה מעוגן בדין ולפיכך לא יכלה היא לצפות כי פנייתה בהליך זה תדחה על הסף. לטענתה יש לראות בנסיבות אלה טעם מיוחד להארכת מועד. המבקשת מוסיפה כי אף קיומו של הליך תלוי ועומד מהווה, בנסיבות העניין, טעם מיוחד להארכת מועד. בהקשר זה מתייחסת המבקשת הן לבקשת רשות ערעור נוספת על החלטתו של ראש ההוצאה לפועל שהוגשה על ידי אחד החייבים, והן להליך של המרצת הפתיחה שהוגש על ידי המבקשת וטרם נמחק על ידה.

4.לאחר שעיינתי בחומר המונח לפני הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות. המבקשת מלינה על דחיית בקשתה על ידי בית המשפט המחוזי בשל האיחור בהגשתה. מבלי לקבוע עמדה בסוגיה מהו ההליך הנכון בנסיבות העניין, הרי משנמנעה המבקשת מלערער על החלטתו של השופט זפט, לא ניתן לראות את טענותיה בסוגיה זו, בפני עצמן, כטעם מיוחד להארכת מועד. גם בקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה קיומו של הליך תלוי ועומד אינו מהווה, בנסיבות העניין, טעם מיוחד לא מצאתי מקום להתערב. זאת ועוד: גם אם נניח כי טעותה הנטענת של המבקשת בהליך בו בחרה, נוכח הספק בהיותה "נפגע" במשמעות תקנה 119(ד) לתקנות ההוצאה לפועל, התש"מ - 1979, היתה מצדיקה כשלעצמה הארכת מועד, הרי שלא מצאתי בטיעוניה של המבקשת בפני הערכאה הראשונה - כמו גם בפני - הסבר משכנע לאי הגשת בקשה להארכת מועד בעת הגשת בקשת רשות הערעור לבית המשפט המחוזי או בסמוך לאחריה. על יסוד כך, לא ראיתי במקרה זה עילה להתערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי.

לאור החלטתי אין אני נדרש לבקשה למתן צו מניעה זמני שהוגשה במסגרת בקשת רשות הערעור.

הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.