בש"פ 3757/99 דוד אדרי נ. מדינת ישראל

1.העורר והמתלוננת, שהם איש ואשתו, לא זכו שתשרה שכינה ביניהם והיום "אש אוכלתן" (עיינו סוטה י"ז ע"א ובעוד מקומות). ביום 8.4.99 נתן בית המשפט לעניני משפחה בבאר שבע, לבקשת המתלוננת, צו הגנה שאסר על העורר להכנס לביתם שבערד, שבו מתגוררת המתלוננת. ביום 15.4.99 הוארך תוקפו של הצו עד 8.7.99. לפי המיוחס לעורר הפר העורר את הצו בכך שביום 28.4.99 נכנס בתחבולה לבית, תקף את המתלוננת ואיים עליה. על כל אלה הוגש עליו ביום 30.4.99 כתב אישום בבית משפט השלום בבאר שבע, שבו גם יוחס לו מעשה תקיפה מיום 26.3.99, ימים מספר לפני מתן הצו.

בית משפט השלום בבאר שבע (כבוד סגן הנשיא השופט מ' מכליס), בהחלטתו מיום 13.5.99, ציוה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופטת ר' יפה-כץ), בהחלטתו מיום 30.5.99, דחה את עררו של העורר. מכאן עררו שלפני.

2.כפי שנאמר בהחלטתו של בית משפט השלום הסכים בא כוח המשיב שיש ראיות לכאורה להוכחת ההאשמות וכי קיימת עילת מעצר. לפיכך היה עיקר ענינו של הדיון לפניו בשאלה אם לנקוט חלופה למעצר ולשם כך נעזר בתסקיר של שירות המבחן. בדיון בעררו בבית המשפט המחוזי טען בא כוח העורר שאפילו יש ראיות לכאורה נגדו מעלה חומר הראיות "סימני שאלה רבים המצדיקים שחרור העורר ממעצרו ולו בתנאים". שתי הערכאות דחו את כל הטענות וכאמור הורו לעצור את העורר.

בדיון לפני טען בא כוח העורר כי העורר נכנס לבית לפי הזמנתה של המתלוננת שביקשה ממנו לעזור לה לטפל בילדים וכי הפגיעות בגופה היו קלות ביותר. את עיקר טענותיו מיקד בכך שניתן לנקוט חלופה למעצר שהציע, בצרוף ערבויות כספיות, שיש בה כדי להשיג את מטרת המעצר. כנגדו טען בא כוח המדינה כי לאור איומיו של העורר יש חשש רציני שיחזור על מעשיו ושום חלופה לא די בה כדי להגן על המתלוננת, הן מבחינת בטחונה הפיזי והן מבחינת בטחונה הנפשי.

3.סבורני כי בדין דחו הערכאות הקודמות את טענותיו של בא כוח העורר לענין הראיות, אולם יש מקום לתת את הדעת על טענותיו בענין החלופה למעצר. כפי שהציע ישהה העורר בבית דודו באילת - שיפקח עליו במשך כל שעות היממה - יתיצב במשטרה מדי יום, וכן יפקיד ערבויות כספיות נאותות. המרחק הגדול בין אילת לבין ערד, מקום מגוריה של המתלוננת, וזמן הנסיעה הממושך בין הערים - בצירוף פיקוח של אדם שיתחייב להודיע מיד אם יצא העורר מן הבית שבו יהיה עליו לשהות - יש בהם, לדעתו, כדי להשיג את מטרת המעצר כך שהפגיעה בחירותו של העורר תהיה פחותה.

לא אכחד כי מלכתחילה מצאתי טעם בהצעה ולא בקלות החלטתי לדחותה. לענין זה לא נעלם ממני מצבו הנפשי הקשה של העורר עקב מעצרו והקושי שלו להתמודד עם מצב זה, שעל כך עמד שירות המבחן בתסקיר המעצר שהגיש. הטעם העיקרי שבעטיו יש לדחות את החלופה שהוצעה הוא שהמעשים שבגינם הוגש על העורר כתב האישום הנזכר לא היו אלא שתי חוליות אחרונות בשרשרת של מעשי תקיפה ותקיפה בנסיבות מחמירות, כלפי המתלוננת ובנה הקטין, איומים וגרימת נזק בזדון, שנעשו בחודשים יוני ויולי 1998, 1.8.98, 2.8.98 ו- 31.10.98 - בדרך כלל בביתם שבערד - שבגינם הוגשו עליו כתבי אישום. מעשים אלה, ובעיקר אופיים ותדירותם, מעידים עליו שבשעת רתיחה נוטה הוא לאבד את עשתונותיו, כעסו מעביר אותו על דעתו ואין הוא מסוגל לשלוט בעצמו; אפילו אחרי שמוגשים עליו כתבי אישום ואפילו אחרי שניתנים נגדו צוי הגנה. יש, אפוא, יסוד איתן לחשש שהוא עלול לממש את איומיו ולפגוע במתלוננת, ואולי גם בבנה הקטין, תוך הפרת כל תנאי שבו יותנה שחרורו, תוך התגברות על כל המכשולים, בלי לחשוש לגורל הערובות שיידרש להפקיד.

4.לפיכך אני דוחה את הערר.