בש"פ 3758/06 רפאל בוזגלו נ. מדינת ישראל

1.לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט י' צלקובניק) בדבר מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

כנגד העורר הוגש כתב האישום המייחס לו עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, ועבירה של ניסיון לשוד בנסיבות מחמירות. על פי האמור בכתב האישום, קשרו העורר ושני אחרים קשר לשדוד סכום כסף מחנות "מינימרקט". חבר המרעים הצטיידו במצית דמוי אקדח. שני האחרים נכנסו ל"מינימרקט", ואילו העורר נותר בחוץ על מנת לוודא כי איש אינו נכנס לחנות. השניים איימו על המוכרת שהייתה בחנות ודרשו את הכסף שבקופה, אולם המוכרת הצליחה להזעיק את המשטרה, והשלושה נמלטו מהמקום.

עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים בעניינו. בית המשפט המחוזי בחן את הראיות שהונחו בפניו, ובכלל זה הודאה מפי אחד השותפים, שבה הפליל גם את העורר. בית המשפט מצא להודאה זו "חיזוק ממשי בחומר הראיות". מדובר, בין היתר, בראיות חפציות (מצלמה דיגיטלית, שנתפסה במעונו של העורר, ובה צילום בו נראים שני השותפים אוחזים באקדח, הזהה בתיאורו לאקדח שבו נעשה שימוש במהלך השוד); דברים שאמר העורר עצמו בהודעתו ובעימות שנערך בינו לבין אחד השותפים; וכן ראיות ועדויות אחרות, הכל כמפורט בהחלטת בית המשפט המחוזי. כל אלה, כך קבע בית המשפט, די בהם כדי להקים תשתית ראייתית לכאורית מספקת לצורך מעצרו של העורר. בית המשפט אף הדגיש כי חומר הראיות מסמן את העורר כמי שהיה "הרוח החיה" בתכנון השוד. בית המשפט סבר כי בנסיבותיו החמורות של המקרה, יש לקבוע גם כי קמה עילה למעצרו של העורר בשל מסוכנותו.

2.בית המשפט המחוזי הוסיף ובחן את חלופת המעצר שהוצעה על-ידי העורר. המדובר ב"מעצר בית" בבית אימו של העורר, ביישוב אדם, תוך פיקוח נוסף מצד אחד האחים (שאינו מתגורר באותו בית). בית המשפט דחה חלופה זו בקובעו, על-פי התרשמותו, כי אפשרות הפיקוח של האם היא מצומצמת. בית המשפט סיים את החלטתו בזו הלשון: "המשיב מופנה לשירות המבחן לצורך קבלת תסקיר מעצר, לבחינת חלופות מעצר".

3.על החלטה זו משיג העורר. לטענתו, המדינה לא הציגה ראיות לכאורה כנדרש לצורך מעצרו. לדבריו, בית המשפט קמא הסתמך בהחלטתו על ראיות אשר המדינה עצמה בבקשת המעצר לא נתלתה בהן. עוד טוען העורר, בין היתר כי הוא עצמו לא צולם במצלמות האבטחה שבחנות, ואף לא בתמונה שנמצאה במצלמה הדיגיטלית. העורר מוסיף ומעלה סתירות ותמיהות בעדויות שעליהן הסתמך בית המשפט קמא בהחלטתו. לחילופין טוען העורר, כי חלופת המעצר שהוצעה על ידו, הולמת ומתאימה ומקיימת את מטרת המעצר, וכי יש להביא בחשבון גם את גילו הצעיר ועברו הנקי.

4.דין הערר להדחות. מסקנותיו של בית המשפט המחוזי באשר לקיומן של ראיות לכאורה, ובאשר לקיומה של עילת מעצר, מבוססות הן, ואין להתערב בהן. כמפורט בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, העורר הופלל על ידי אחד ממבצעי ניסיון השוד, ולהודעתו של זה האחרון חברו ראיות נוספות אשר בהצטברן, מקיימות את רף ההוכחה הלכאורי הדרוש בשלב זה. יודגש, כי למסקנה זו הגיע בית המשפט, תוך שהוא מבהיר, ובצדק, כי אין צורך להסתמך גם על עדות השותף השלישי, שאומנם הפליל אף הוא את העורר, אך לא נזכר כעד תביעה. טענות העורר בדבר משקלן של העדויות והראיות השונות, יתבררו במהלך המשפט, אולם בשלב זה אין בהן כדי לשלול את המסקנה לפיה קיימת תשתית לכאורית מספקת לצורך המעצר. אין גם ספק כי המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום, מגלים מסוכנות המקימה עילת מעצר.

גם ביחס לסוגיית חלופת המעצר, אינני רואה כל עילה להתערב בשקול דעתו של בית המשפט המחוזי. בנסיבות העניין נמצא כי שחרור ל"מעצר בית" בבית אימו של העורר אין בו די, ובית המשפט ביקש את חוות דעתו של שירות המבחן בדבר חלופות מעצר אפשריות ובדבר הפיקוח על העורר במסגרת החלופות שיוצעו על ידו. הנה כי כן, בית המשפט קמא טרם סתם את הגולל על האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר, ובלבד שתמצא חלופה העונה על הצורך להפיג בצורה מספקת את מסוכנותו של העורר.

הערר נדחה.