בש"פ 3768/10 חמזה מראג'ה נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט י' שפירא) מיום 9.5.2010 בתיק מ"ת 118969-04-10, בה הוחלט לעצור את העורר עד התום ההליכים המשפטיים נגדו.

ההליכים המשפטיים בעניינו של העורר

1.

ביום 12.4.2010 הוגש נגד העורר כתב אישום ב-ת"פ 11859-04-10. בכתב האישום נטען כי במועד שאינו ידוע במדויק למשיבה בין החודשים יוני וספטמבר 2009, או בסמוך לכך, קשר הנאשם עם חבריו אחמד צלאח (להלן: אחמד ) ומחמד שלודי (להלן: מחמד ) ליידות בקבוקי תבערה לעבר רכב של תושבים יהודים בשכונת סילוואן בירושלים. יום למחרת, בשעות הערב, נפגשו העורר, אחמד ומחמד בשכונת סילוואן והכינו יחד שלושה בקבוקי תבערה. עוד באותו ערב, הדליקו השלושה את בקבוקי התבערה ויידו אותם לעבר ג'יפ אבטחה של בניין "בית יהונתן" בשכונת סילוואן. בגין מעשים אלה מייחסת המשיבה לעורר עבירה של קשירת קשר לפשע לפי סעיף 499(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); עבירה של ייצור נשק לפי סעיף 144(ב2) לחוק העונשין; ועבירה של הצתה לפי סעיף 448(א) סיפא לחוק העונשין.

2.

עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. בדיון בבית המשפט המחוזי (השופט א' פרקש) ביום 15.4.2010 הסכים בא כוח העורר לכך שקיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר וכן לכך שמתקיימת עילת מעצר בעניינו של העורר. עם זאת, בא כוח העורר ביקש להפנות את העורר לשירות המבחן לעריכת תסקיר מעצר. באת כוח המשיבה לא התנגדה לעריכת תסקיר, ובית המשפט הורה לשירות המבחן להגיש תסקיר מעצר בעניינו של העורר.

3.

בתסקיר המעצר נאמר כי עד מעצרו, העורר התגורר בבית משפחתו בשכונת סילוואן, וכי חודש לפני המעצר הוא עזב את עבודתו. שירות המבחן התרשם כי העורר סובל מחסכים רגשיים וחינוכיים, וכי בתקופות מסוימות בחייו הוא הצליח להתמיד במסגרות תעסוקתיות, אך כי בתקופה האחרונה חייו מאופיינים בבלבול וחוסר יציבות. שירות המבחן התרשם כי לעורר כוחות אישיותיים חלשים, וכי הוא מתקשה להתמודד עם קשיים ולחצים בצורה בוגרת. לדעת שירות המבחן העורר מתקשה להסתגל לתנאי המעצר, ומדובר בחוויה קשה ומעוררת חרדה עבורו.

חלופת המעצר שהוצעה בעניינו של העורר הינה מעצר בית בבית המשפחה בשכונת סילוואן, בפיקוח הורי העורר, אחותו ושני אחיו. אביו של העורר הסכים לפקח עליו בשעות אחר הצהריים, לאחר שובו מעבודתו. אבי העורר ציין גם כי אמו של העורר ואחותו הבכירה נמצאות כל הזמן בבית ויכולות להשגיח עליו. גם אחיו של העורר, לואי, אשר אינו גר בבית, מסר כי הוא מוכן לעזור במלאכת הפיקוח. שירות המבחן המליץ לשחרר את העורר לחלופת המעצר המוצעת, כאשר בזמן שהיית אבי העורר בעבודתו, אחריות הפיקוח תוטל על האם והאחות.

4.

לאחר שהוגש התסקיר, החליט בית המשפט המחוזי (השופט י' שפירא) ביום 9.5.2010 להיעתר לבקשת המשיבה, ולהורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בהחלטתו ציין בית המשפט כי אין מחלוקת בין הצדדים בדבר קיומן של ראיות לכאורה ובדבר קיומה של עילת מעצר, וכי הצדדים חלוקים רק בשאלה האם יש מקום להורות על חלופת מאסר. בית המשפט ציין כי בא כוח המשיבה טען כי אין בתסקיר שהוגש כדי לאיין את מסוכנותו של העורר, וזאת על אף שאין לעורר רישום פלילי, וזאת בעיקר בהסתמך על האמור בתסקיר עצמו. מאידך, בא כוח העורר טען שתסקיר המבחן חיובי דווקא, וכי בנסיבות העניין יש להורות על שחרורו של העורר למעצר בית בפיקוח הוריו ואחותו הבכירה.

בית המשפט קבע כי המסוכנות הנשקפת מן העורר היא רבה. עוד ציין בית המשפט כי לא מדובר באירוע ספונטני, אלא במעשה מתוכנן – אילו רצה העורר לסגת מן התוכנית, הייתה לו הזדמנות לעשות כן, אך הוא בחר להשתתף בביצוע העבירות. עוד ציין בית המשפט כי על אף העובדה שהעבירה בוצעה לפני אי אלו חודשים, ומאז לא ביצע העורר עבירות נוספות, לא נראה כי מסוכנותו של העורר נעלמה. בית המשפט הזכיר כי קצין המבחן התרשם כי העורר הוא אדם בעל כוחות אישיותיים חלשים, אשר מתקשה להתמודד עם קשיים ולחצים בצורה בוגרת. בנסיבות אלה, כאמור, ראה בית המשפט להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים בעניינו. מכאן הערר.

טענות העורר

5.

לטענת העורר, שגה בית המשפט בכך שלא קיבל את המלצת שירות המבחן לשחרר את העורר למעצר בית. העורר מעלה שלוש טענות עיקריות בהקשר זה. ראשית, לטענת העורר, שגה בית המשפט בכך שלא ייחס חשיבות מספקת להמלצת שירות המבחן. לגרסת העורר, שירות המבחן בחן את עניינו של העורר לעומק והגיע למסקנה כי ניתן לשחרר את העורר למעצר בית מלא בפיקוח בני משפחתו. העורר טוען – ומפנה לפסיקה התומכת לטענתו בעמדתו – כי חשיבותו של תסקיר המבחן הינה רבה, ועל בית המשפט לייחס לתסקיר משקל נכבד בין השיקולים השונים אותם הוא שוקל. עוד טוען העורר כי בכך שבאת כוח המדינה הסכימה כי שירות המבחן יבחן חלופת מעצר בעניינו של העורר טמונה הנחה כי יינתן משקל לאמור בתסקיר של שירות המבחן. הנחה זו נכונה שבעתיים, לגרסת העורר, כאשר מדובר באדם צעיר כמו העורר, ללא עבר פלילי, אשר אינו הדמות המרכזית באירוע בגינו הוגש כתב האישום שהוזכר לעיל. יתרה מכך, מדובר לטענת בא כוח העורר באירוע יחידי שהתרחש לפני אי אלו חודשים.

6.

טענתו השנייה של העורר הינה כי חומרת העבירות בהן מואשם העורר אינה מהווה לכשעצמה עילת מעצר. לטענת העורר החלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לדון בחלופת המעצר שהוצעה נבעה מחומרת העבירות בהן מואשם העורר. אולם, לטענת העורר, גם אם קיימות ראיות לכאורה להרשעת העורר ואף מתקיימת עילת מעצר בעניינו – לרבות חשש לסיכון שלום הציבור – אם ניתן להסיר את החששות לגבי העורר באמצעות חלופת מעצר, שומה על בית המשפט לבחון חלופה זו. לכן, לטענת העורר, שגה בית המשפט כאשר לא בחן אם יש בחלופת המעצר שהוצעה כדי לנטל את מסוכנותו של העורר. לטענת העורר, מדובר בחלופת מעצר לא קלה, בפיקוחם של 5 בני משפחה, ובראשם אבי המשפחה אשר ביכולתו להציב גבולות לבנו. חלופה זו יכולה לאיין לדעת העורר את מסוכנותו.

7.

טענתו השלישית של העורר היא כי שחרורו של העורר לחלופת מעצר עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי. העורר מפנה לתסקיר המבחן בו נאמר כי העורר מבטא חרדה ומצוקה קשה ממעצרו. לכן, לטענת העורר, ברור כי כיום הוא ער לצורך בשמירה על החוק, והוא מודע לתוצאות הקשות של עבירותיו. סביר, לגרסת העורר, כי אדם שחש חרדה מן המעצר ואינו מצליח להסתגל לתנאי המעצר לא יחזור על מעשיו. בנוסף, לטענת העורר, שהייתו במעצר עלולה לחשוף אותו לחברה עבריינית, מה שיכול למנוע את שיקומו בעתיד.

8.

על כן, העורר מבקש לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי, ולהורות על שחרורו לחלופת מעצר, בהתאם להמלצת שירות המבחן.

9.

באת כוח המדינה טענה כי מן העורר נשקפת סכנה, ועוד הוסיפה וטענה כי העבירות נעברו על רקע לאומני. על כך משיב ב"כ העורר וטוען כי אין כל ראיה לרקע לאומני, וכי העבירה כוונה לרכב ספציפי.

דיון והכרעה

10.

תמימת דעים אני עם מסקנתו של בית המשפט המחוזי. על פי המתואר בכתב האישום הקשר היה ליידות בקבוקי תבערה "לעבר רכב של תושבים יהודים בשכונת סילוואן בירושלים". ב"כ העורר הבהיר כי יש ראיות לכאורה לנטען בכתב האישום. כוונה כזו, בצירוף המעשה עצמו מצביעים על מסוכנות. "השורה התחתונה" של התסקיר היא אמנם המלצה לשחרור לחלופת מעצר, אך התסקיר עצמו אינו חיובי. מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה שחרור בחלופת מעצר לא יאיין את המסוכנות – מקובלת עליי.

11.

הערר נדחה.