בש"פ 3770/06 פאיז אבו עסא נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופט א' ואגו), בתיק ב"ש 20520/06 מיום 3.4.2006, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

כנגד העורר הוגש לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע כתב אישום (ת"פ 8071/06), המייחס לו, יחד עם אחיו, טלאל (להלן: טלאל) ויונס (להלן: יונס) סלימאן-אבו עסא (להלן: הנאשמים), עבירות של קשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק); עבירות רבות של סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 סיפא לחוק וכן איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק. כן מייחס כתב האישום לעורר בלבד עבירות נוספות של נשיאת נשק, לפי סעיף 144(ב) לחוק וסחיטה באיומים, לפי סעיף 428 רישא לחוק.

כתב האישום כולל, כאמור, מספר נאשמים ומספר אישומים ומגולל פרשייה מתמשכת של הטלת אימה ופחד מצד הנאשמים על בעל חנות בגדים בבאר-שבע (להלן: החנות), שלום (שרלי) בכר (להלן: המתלונן). שני אישומים מיוחסים לעורר בכתב הראשון. בראשון שבהם נטען, כי העורר ואחיו הגיעו פעמים רבות לחנות, בחרו בבגדים בשווי כספי רב ולקחו אותם עמם מבלי לשלם עבורם או עם תשלום חלקי בלבד, כשבמקרים שונים הנאשמים עצמם הם הבוחרים את סכום התשלום. בכל המקרים, אמרו הנאשמים למתלונן, כי ישלמו במועד מאוחר יותר וכי "יהיה בסדר". המתלונן, אשר חשש מהנאשמים, לא עצר בעדם. הנאשמים אף שלחו אנשים מטעמם, אשר גם הם לקחו בגדים בשווי אלפי שקלים מבלי לשלם. באמצע שנת 2005 התקשר המתלונן לעורר ודרש לקבל את החוב המגיע לו בשל הבגדים שנלקחו. העורר סירב ותוך זמן קצר הגיע לחנות, תוך שהוא נושא עמו, לפי הנטען, אקדח שלא כדין במכנסיו. העורר איים על המתלונן ואמר לו, כי יש לו מזל שנמצאים עמו לקוחות בחנות. המתלונן, אשר היה מפוחד ביותר בשל המעשים, הסתגר בביתו במשך חודשיים, תוך שהוא מנתק את מכשירי הטלפון שלו. במהלך זמן זה, הגיעו העורר ואחיו מספר פעמים אל החנות כדי לחפש אחרי המתלונן ואף ארבו ליד החנות וחיכו להגעתו. המתלונן ניסה ליזום סולחה באמצעות קרוב משפחה של הנאשמים, אולם אף לאחר שזו נערכה, חזרו הנאשמים לחנות בכדי לקחת בגדים ללא תשלום.

לפי הנטען באישום השני, בסמוך לסוף שנת 2005 פנה העורר למתלונן בטענה כי הוא, העורר, גרם לסגירתה של חנות מתחרה באזור. בגין "שירותו" זה, כך טען העורר, נדרש המתלונן לשלם לו תשלום. המתלונן סרב לשלם תשלום שכזה, אולם העורר שב ודרש את הכסף, תוך שהוא מפחיד את המתלונן. בשל חששו מהעורר, הסתגר העורר שוב בביתו ולא הלך לעבוד בחנות. במשך כשבועיים לאחר שיחה זו התקשר העורר אל המתלונן פעמים רבות ואף הגיע לחנות מספר פעמים בכדי לקבל ממנו את כספו. בשלב מסוים אף הגיע לבית המתלונן אשר בעומר ואיים עליו באמרו: "חבל, בוא נגמור את זה בצורה יפה". המתלונן פנה שוב למשפחת העורר ובעקבות פנייה זו הפסיק העורר להגיע לחנות במשך מספר חודשים ולא חזר על דרישתו לעניין הכסף.

בד-בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו (ב"ש 20520/06).

ביום 4.3.2006 קבע בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט א' ואגו), כי קיימות ראיות לכאורה טובות ומספיקות בהחלט לפוטנציאל הרשעתי כנגד העורר. הנאשמים היו מוכרים למתלונן ולעובדי החנות, אשר זיהו אותם באופן ודאי וכן קיימת הצלבה והתאמה בין עדויותיהם. כן קבע בית-המשפט המחוזי, כי קיימת עילת מעצר כנגד העורר וזאת בשל המסוכנות הגבוהה המשתקפת מתוך מעשיו שלו, אשר נמשכו לאורך חודשים רבים וכללו סחיטה באיומים תוך שיבוש מהלכי העבודה, חיי היום-יום והטלת אימה ממשית על המתלונן, אשר חשש במשך זמן רב להגיש תלונה למשטרה ואף חשש ממתן העדות כנגד הנאשמים. בעוד שלגבי יונס והעורר לא נתבקש אף תסקיר לבחינת חלופת מעצר מאת שירות המבחן, הרי שתסקיר כזה הוזמן לגבי טלאל. לאור החלטת בית-המשפט המחוזי, נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

מכאן הערר שבפני.

באת-כוח העורר טענה בפני, כי גם במידה וקיימת תשתית ראייתית מסוימת, הרי שזו אינה מצדיקה מעצר העורר עד תום ההליכים. לשיטתה, לעורר חלק קטן מאד במעשים המתוארים ועיקר המסוכנות יש לייחס ליונס. לראיה, טוענת באת-כוח העורר, כי העורר פסק מלבוא ולהטריד את המתלונן לאחר שיחתו עם משפחתו. עיקר תלונת המתלונן מתבססת על הרגשותיו הסובייקטיביות בדבר איום כלשהו, המתבססות לא על אלימות, כי אם על פרצופים ומבטים. ככלל, אליבא דבאת-כוח העורר, מדובר בלקוחות אשר קנו בהקפה בהסכמת המתלונן או מי מעובדיו. לטענתה, אין גם כל ראשית ראיה בדבר נשק כלשהו אשר נשא עמו העורר. לגבי מסוכנותו של העורר, טענה באת-כוחו, כי אף אם קיימות ראיות לכאורה, הרי שמסוכנותו זו איננה כלפי הציבור כולו, כי-אם כלפי המתלונן בלבד ובהתחשב בעובדה, שהעורר לא יצר עמו קשר בחודשים האחרונים, גם עילה זו מתכרסמת ביותר ויש, לכל הפחות, להזמין תסקיר על-מנת לבחון חלופת מעצר, אשר תאיין מסוכנות זו לחלוטין ואף את הסכנה להטיית עדים.

מנגד, סומכת באת-כוח המשיבה את ידיה על קביעותיו של בית-המשפט המחוזי וטוענת, כי אין להפריד בין הנאשמים וכי למעשה מדובר בפשעים אשר בוצעו ברובם בצוותא. למרות העובדה, שהסחיטה והאיומים נעשו ללא שימוש ניכר באלימות, הרי שלטענת באת-כוח המשיבה מדובר בהטרדה והטלת אימה של ממש. במקרים מסוימים היה העורר "מפטרל" מחוץ לחנות כל 10-15 דקות במשך שעות. עצם חששו של המתלונן ועובדיו, אנשים סבירים ונורמטיביים, מראה על הלך הרוח שהשליטו הנאשמים עליהם במעשיהם.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר, בהחלטת בית-המשפט המחוזי ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין מקום להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי ודין הערר להידחות.

בעניין הטענות כנגד הראיות לכאורה, מקובלת עלי קביעת בית-המשפט המחוזי, כי מסכת הראיות, המתוארת בהרחבה בהחלטתו, מתואמת, מוצלבת ומבוססת על זיהוי ודאי של העורר ויתר הנאשמים. העורר לא הציג כל תימוכין או הסבר לגרסתו לאירועים, המסבירים באופן מניח את הדעת מדוע זכה להנחות ולתנאי תשלום כה מפליגים בנוחותם, כאשר אין לו כל קשר דם או קרבה למתלונן.

באשר לעילת המעצר ולמסוכנות העורר, הרי שאיום מוחשי וממשי לא חייב לעלות מול פני המאוים בדמותה של אלימות מיידית - גם אלימות מילולית ולעתים אף מבט, אשר ברורה כוונתו שאינה משתמעת לשתי פנים, יכולה בהחלט להשיג את מטרת האיום ולגרום למאוים לבצע דבר, אשר לולא אותו איום היה נמנע מלבצעו. התנהגותו המפוחדת של המתלונן הכוללת הסתגרות, ניתוק, ויתור מתמשך על טענות כספיות צודקות והימנעות מתלונה במשטרה כנגד עוול שנעשה לו - כל אלו מבהירים ללא ספק את אווירת האימה, אשר בצילה היה מצוי המתלונן.

בנוסף, אין בידי להסכים לטענות באת-כוח העורר, כאילו הסכנה הנשקפת היא למתלונן בלבד. לעורר עבר פלילי בעבירות רכוש שונות כגון, פריצה לרכב, גניבת רכב, חבלה במזיד ברכב, פריצה לבנין ועוד. העורר כבר ריצה עונשי מאסר בעבר וכן ביצע עבירות בעוד מאסרים מותנים תלויים ועומדים כנגדו. למרות העובדה, שחלק מהעבירות שבצע העורר בוצעו לפני מספר שנים, גזר דינו האחרון של העורר בשל גניבת רכב נגזר בבית-משפט השלום בדימונה לפני פחות משנה (ת"פ 1223/03). משכך, מסוכנותו של העורר לציבור כולו היא ברורה.

הנוהג הבזוי, אשר התפשט למרבה הצער בחברתנו, של תשלום דמי חסות על-ידי בעלי עסקים תמימים לעבריינים למיניהם תחת איומים ממשיים ביותר, מהווה חתירה חמורה תחת כל יסוד של שלטון חוק, אשר מונע מאנשים הגונים את היכולת הבסיסית ביותר - הבאת פרנסה בכבוד לעצמם ולבני משפחתם. כנגד זאת חייב בית-המשפט ומערכת החוק כולה להילחם ביד חזקה.

סוף דבר, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי.

על יסוד כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערר.