בש"פ 3781/03 מדינת ישראל נ. האני בן חלמי זגייר

(משיבים 2 ו-4)

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, יוחסו למשיבים עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, סחר בבני אדם, החזקת מקום לשם זנות, סרסרות לשם זנות, תקיפה, כליאת שווא, סחיטה באיומים וסיוע לשהייה בלתי חוקית. למשיבה 2 יוחסו עבירות נוספות: שיבוש מהלכי משפט, הדחה בחקירה, ועבירה של כניסה לישראל ושהייה בה בניגוד לחוק.

כתב האישום הוגש לבית המשפט בתחילת חודש אוגוסט 2002, ובימים אלה חולפים תשעת החודשים שבהם אמור היה המשפט להסתיים מכוח הוראתו של סעיף 61 (לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996. דא עקא, המשפט רחוק מסיומו. עד כה קיים בית המשפט המחוזי 9 ישיבות, במהלכן נשמעו כל עדי התביעה, ובחודש מרץ 2003 החלה פרשת ההגנה. משיב מס' 1 סיים את עדותו, בעוד שמשיבה 2 נחקרה בחקירה ראשית בלבד, והמשך עדותה יהיה ביום 14.7.2003. באת כוח המדינה המלומדת, אשר עותרת למעצרם של המשיבים לתשעים ימים נוספים מכוח סעיף 62 לחוק המעצרים, טענה כי נעשתה פניה לבית המשפט המחוזי כדי לקבוע מועדים מוקדמים יותר להמשך הדיון, אולם הבקשה נדחתה.

בקשת המדינה עוררה אצלי קשיים. אכן, כתב האישום מורכב, והוא כולל לא מעט עדי תביעה, ומטבע הדברים שלחקירתם של אלה על ידי פרקליטי הצדדים יידרש זמן רב. אולם מצוות המחוקק היא, ואותה יש לקיים, כי הליכים בעניינו של נאשם הנתון במעצר יסתיימו תוך תשעה חודשים. סעיף 62 לחוק נועד לתת מענה למקרה החריג, אך למרבה הדאבה הופכת לאחרונה העתירה לשימוש בו לעניין כמעט שבשגרה. נהיר לי שסיבת הדבר נעוצה בעומס המוטל על שכמם של בתי המשפט, אך מנגד ניצבת זכות יסוד של נאשם לחירות, שגם אם נמצא כי מותר וראוי לשלול אותה, אסור לחרוג מהתקופה אותה ראה המחוקק כראויה.

הדגשתי את כל אלה הואיל וברור כבר עתה כי משפטם של המשיבים לא יסתיים בתקופת המעצר המבוקשת אם אעתר לה, וקרוב לודאי שלכך ידרשו תקופות מעצר נוספות, שהרי אין להניח כי בית המשפט המחוזי יסיים את ההליכים באותה ישיבה בודדת אשר נקבעה בחודש יולי 2003. עם מצב זה אינני יכול להשלים, ולפיכך אני נעתר לבקשת המדינה באופן חלקי בלבד, מתוך כוונה לאפשר לה לשוב ולפנות לבית המשפט המחוזי כדי שינסה למצוא דרך לקדם את ההליכים בתיק זה במועדים קרובים. אם גם בקשה זו תדחה, כי אז נדמה שיהיה צורך לשוב ולשקול אם נכון להוסיף ולקיים את החלטת המעצר.

הדברים שאמרתי עד כה מכוונים לעניינה של משיבה 2, הואיל ונסיבותיו של משיב 4, נאיל בן חלמי זגייר, שונות לחלוטין. כוונת הדברים היא לכך, שלא זו בלבד שחלקו של משיב זה בפרשיות הנדונות בתיק זה, קטן במידה ניכרת מחלקם של הנאשמים האחרים, אלא שכבר הוחלט בעבר כי משיב 4 יכול להשתחרר ממעצר כנגד הפקדתן של ערבויות, אך הוא התקשה להשיגן. במהלך הדיון בפני הסביר בא-כוחו של משיב 4 כי שולחו התקשה לגייס את הסכום במזומן בו חוייב (25,000 ₪), ועל כן נותר במעצר כל החודשים הארוכים שחלפו מאז ניתנה ההחלטה בדבר שחרורו, בחודש ספטמבר 2002.

סבורני כי הגיעה השעה להקל במידה ניכרת בתנאי שחרורו של המשיב 4, ולא רק משום שחומרתם של המעשים אשר יוחסו לו פחותה מזו של שותפיו, אלא בעיקר משום אותו מעצר ממושך שהגיעה העת לשים לו קץ.

אני מחליט איפוא להורות על הארכת מעצרו של משיב 4 ב-30 ימים מהיום, אולם הוא ישוחרר אם יעמוד בתנאים שקבע בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בהחלטתו מיום כ"ה באלול תשס"ב (2.9.2002), בכפוף לשינוי אחד, היינו, שסכום ההפקדה במזומן יעמוד על סך של 5,000 ₪ בלבד.

באשר לעניינה של משיבה 2, אני מורה על הארכת מעצרה בשלושים ימים נוספים מהיום, כאמור, כדי לאפשר למדינה לשוב ולפנות לבית המשפט המחוזי בבקשה לקביעת מועדי דיון נוספים בתקופה הקרובה.