בש"פ 3784/05 פארס אגבאריה נ. מדינת ישראל

המערער חפץ לערער בפני ערכאה שלישית על פסק-דין פלילי בעניינו, במסגרתו הורשע בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, והוטל עליו עונש של מאסר על-תנאי וחתימה על ערבות כספית. דא עקא, שהבקשה הוגשה בחלוף כשמונה חודשים מאז ניתן פסק-הדין של בית המשפט המחוזי. לטענת המבקש – המערער שבפנינו - האיחור הניכר נובע מ"אי-הבנה" בינו לבין בא-כוחו, לאמור: המערער לא הודיע לעורך-דינו על רצונו להגיש בקשת רשות ערעור, משסבר כי זה האחרון יעשה זאת "באופן אוטומטי", ואילו עורך-הדין סבר כי המערער אינו מעוניין להגיש בקשת רשות ערעור. לפיכך, הוגשה בקשה להאריך למערער את המועד להגשת הערעור.

כבוד הרשם יגאל מרזל דחה את הבקשה, בקבעו כי "הטענה לפיה משך שמונה חודשים שררה אי הבנה בין המבקש ובא-כוחו היא קשה. גם אם אקבלה כפשוטה, משמעה יהא כי המבקש התרשל ולא דאג לבדוק ולוודא כי אכן הוגש הליך על-ידי בא-כוחו". נפסק אפוא, כי "באיזון בין מחדלו זה של המבקש (שהיה מיוצג) ובין עקרון סופיות ההליך ומשך הזמן שחלף... אין בנסיבות המקרה טעם להארכת המועד". כמו-כן ציין כבוד הרשם כי יש להניח שסיכויי ההליך – בגלגול שלישי – אינם גבוהים.

המערער משיג על החלטה זו. הוא שב וטוען כי האיחור נובע כל כולו מאי-הבנה כאמור. לדעתו, סיכויי בקשת רשות הערעור עצמה – גבוהים. אלא שכפי שקבע כבוד הרשם, הנימוק שהועלה לאיחור בהגשת הערעור – איחור של חודשים רבים – אינו מקים, בנסיבות המקרה, טעם שדי בו להארכת המועד. אין אפוא עילה להתערב בשיקול דעתו של כבוד הרשם.

הערעור נדחה בלא צו להוצאות.