בש"פ 3793/07 אלי יפרח נ. מדינת ישראל

בתאריך 15.2.07, בשעות אחר הצהרים, נסע המתלונן, מורה נהיגה במקצועו,

ביחד עם אחד מתלמידיו ברחוב פיק"א בפתח-תקוה. נראה כי עקב תרגול התלמיד בחנייה לאחור, נגרם עיכוב לזרימת התנועה. לאחר שהחסימה הוסרה, והעורר חלף עם רכבו על פני המתלונן, הוא השליך לעברו סיגריה בוערת והמשיך בדרכו. שני הרכבים שבו ונפגשו בעת שנעצרו ליד רמזור, ואז ירד המתלונן כדי לקבל הסברים

מהעורר על התנהגותו. בתגובה, יצא העורר עם שניים אחרים מרכבו והשלושה תקפו את המתלונן באגרופים ששלחו לראשו. כתוצאה מכך נגרמה למתלונן חבלה חמורה – שבר בגולגולת מלווה בשטפי דם.

בגין עובדות אלו יוחסה לעורר עבירה לפי סעיף 333 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, והמשיבה עתרה למעצרו עד תום ההליכים. בית משפט השלום בפניו הונחה בקשת המעצר, קבע כי על פי הראיות שבידי המשיבה, חטא העורר בבריונות קשה, בה כרוכה מסוכנות גבוהה ביותר. עם זאת, ומכוח מצוות המחוקק, בחן בית המשפט חלופה שהוצעה לו – מעצר בית במושב רינתיה בפיקוח שני ערבים, וכנגד הפקדתן של בטוחות שונות – ומצא אותה ראויה. על החלטה זו הוגש ערר מטעם המשיבה, ובית המשפט המחוזי קיבל אותו והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. בהחלטה זו עוסק הערר שבפני.

במחלוקת שנתגלעה בין ערכאות קמא, מקובלת עלי השקפתו של בית המשפט המחוזי. האלימות המיוחסת לעורר קשה היא, והגדרתה כ"אלימות לשמה" יאה לה. חמורה מכך העובדה שככל הנראה אין מדובר במעידה חד פעמית, הואיל וגורמי הטיפול מצאו כי העורר מתקשה לשלוט בדחפיו התוקפניים, ואינו להוט לערוך שינוי מהותי בדפוסי התנהגותו. אכן, יש לברך על נכונותו להשתלב בטיפול לעברייני אלימות, אולם נראה כי המקום לשקול לאפשר לו זאת הוא במסגרת הטיעונים לעונש, אם יורשע. נכון לשלב זה של ההליכים, סבורני כי שחרורו של העורר כרוך בסכנה מוחשית לצבור, ואין בחלופה שהוצעה כדי לאיינה.

הערר נדחה.