פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
3800/10
בפני:
כבוד השופטת מ' נאור
העורר:
אבנר הררי
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי
בתל אביב ב-מ"ת 22968-02-10 מיום 28.4.2010 שניתנה על ידי כבוד השופטת ח'
כוחן
תאריך הישיבה:
י"א בסיון התש"ע
(24.5.2010)
בשם העורר:
עו"ד אבי עמירם,
עו"ד מיטל הרמן
בשם המשיבה:
עו"ד יעל שרף
החלטה
בפני ערר על החלטות בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (השופטת ח' כוחן) לפיהן נעצר העורר עד תום ההליכים נגדו.
העובדות וכתב האישום
1.
על פי כתב האישום המתוקן, עובר ליום 25.1.2010 קשר העורר קשר עם אחרים; עידן בן יואל בן חיים, ציון בן דוד יעיש וישראל בן שלמה חמדי (הנאשמים גם הם ב-תפ"ח 22918-02-10) (להלן- עידן, יעיש וחמדי , בהתאמה) לרצוח את אייל בליסה (להלן- בליסה ). לשם קידום הקשר, ובמסגרתו בחנו העורר והאחרים בכמה הזדמנויות את סביבת ביתו של בליסה, כאשר את ביצוע הקשר באמצעות אקדח גנוב קבעו ליום 25.1.2010. באותו ערב הגיעו העורר ועידן לסביבת מגוריו של בליסה, ולאחר שסרקו את האזור נכנסו לחצר ביתו של בליסה, שם עצרו אותם בלשי המשטרה, מתוך חשש כי יוציאו תוכניתם לפועל. במעשים אלו, כך נטען, קשר העורר עם אחרים קשר לרצוח את בליסה, וכן ניסה העורר בפועל לעשות כן. העורר ואחרים החזיקו שלא כדין באקדח. העורר הואשם בניסיון לרצח - לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן- החוק ), קשירת קשר לביצוע פשע - לפי סעיף 499(א)(1) לחוק, החזקת נשק - לפי סעיף 144(א) לחוק, נשיאת נשק - לפי סעיף 144(ב) לחוק ובהחזקת נכס חשוד- לפי סעיף 413 לחוק.
הליכי המעצר נגד המערער
3.
בהחלטתו מיום 11.4.2010 קבע בית המשפט המחוזי כי ישנן ראיות לכאורה. בית המשפט הדגיש כי העורר לא סיפק כל הסבר להימצאותו בערב מעצרו בחצר ביתו של בליסה. בית המשפט עמד על כך כי במסגרת חיפוש שנערך בזירה ביום 26.1.2010, לאחר מעצר העורר, נמצא אקדח בסמוך למקום בו חנה רכבו של העורר. האקדח היה מוכן לשימוש. בית המשפט קבע כי עולה ממכלול הראיות שעמדו לפניו (כפי שיפורט להלן) כי האקדח קשור לעורר. עוד קבע בית המשפט, כי התיק בנוי בעיקרו על ראיות נסיבתיות, ואולם הצטברותן כמארג יוצרת תשתית ראייתית לכאורית מבוססת. בית המשפט לא קיבל את טענת העורר כי המעשים לא עברו את שלב "ההכנה" וכי בודאי לא הבשילו לכדי ניסיון.
4.
בהחלטה נוספת מיום 28.4.2010 קבע בית המשפט כי יש לעצור את העורר עד תום ההליכים בשל מסוכנות הנשקפת ממנו, מסוכנות שלפי קביעתו לא ניתן לאיין.
טענות העורר
5.
עיקר המחלוקת הוא בשאלת הראיות לכאורה. לטענת העורר אין בראיות שנאספו כדי לעמוד ברף הנדרש של ראיות לכאורה, ולמצער – עוצמתן חלשה מאוד. לטענת העורר אין בראיות כדי להביא למסקנה כי ישנן ראיות לכאורה לעבירת הניסיון לרצח, ואף לא לעבירת קשירת הקשר או להחזקת ונשיאת הנשק. לשיטת העורר, שגה בית משפט קמא בקביעתו כי הראיות לכאורה מצביעות על קיומה של עבירת קשירת הקשר, ואם ישתכנע בית משפט זה מן הטענה, הרי שממילא "נשמטת האחיזה" לעבירות האחרות שעניינן החזקת ונשיאת נשק ועבירת הניסיון לרצח. לשיטת העורר, מכל מקום אין הצדקה למעצר.
6.
העורר מצביע על סעיף 499(ב) לחוק, שעניינו עבירת קשירת הקשר, הקובע:
"הקושר קשר יישא באחריות פלילית גם על עבירה שלשמה נקשר הקשר או שנעברה לשם קידום מטרתו, רק אם היה צד לעשייתה לפי סימן ב' לפרק ה'"
העורר טוען כי ההוראה האמורה, שהוספה בתיקון מספר 39 לחוק, באה לשנות את ההלכה בדבר האחריות הסולידרית של קושרים. לטענתו, מאז התיקון, אין עוד כל קושר אחראי לכל עבירה שנעברה בידי כל אחד מהקושרים האחרים לשם קידום מטרת הקשר. משכך, טוען העורר כי ההחזקה בנשק המיוחסת ליעיש, שה- DNA שלו הופיע עליו, אינה יכולה לעמוד לחובתו של העורר. העורר טוען בהקשר זה כי אין כל ראיה המצביעה על כך כי העורר ידע על קיומו של האקדח, ואין כל ראיה המצביעה על קשר בין העורר לאקדח.
7.
לעניין האישום בניסיון הרצח טוען העורר, כי אין כל ראיה המצביעה אפילו על קיומו של יסוד ההכנה למעשה רצח, לא כל שכן על נסיון לרצח.
8.
לעניין עילת המעצר טוען העורר כי טעה בית המשפט בקובעו כי קיימת מסוכנות ברמה גבוהה לפגיעה בציבור על ידי העורר, וכי שגה במסקנתו כי התמהיל שבין עצמת הראיות ומסוכנות העורר מביאים לכלל ההחלטה, אליה הגיע בית המשפט המחוזי, כי לא ניתן לאיין את מסוכנותו. לטענתו, בית המשפט לא בדק חלופת מעצר כנדרש בחוק ובהלכה הפסוקה. לא זו אף זו – העורר טוען לאפליה ביחס בינו לבין הנאשמים האחרים – עידן וחמדי, שזכו לטענתו, לבחינת חלופת מעצר.
נוכח הטענות שהובאו, מבקש העורר מבית המשפט לקבל את הערר ולהורות על שחרורו בערובה.
דיון והכרעה
9.
העיקר בענייננו הוא שאלת הראיות לכאורה. אכן, מ דובר בראיות נסיבתיות. אולם עוצמתן, כך סבורה אף אני לאחר עיון בראיות, מספקת לצורך מעצר עד תום ההליכים. אין צורך לעמוד על כל פרטי הראיות. די בקווים הכלליים שלהן כדי להגיע למסקנה בעניין דיותן.
10.
מדו"חות עיקוב שונים הוכח כי הררי ואחרים (בהרכבים שונים) הגיעו בימים שקדמו למעצר לביתו של בליסה. הדברים נראים לכאורה, כפי שציין בית המשפט המחוזי בתצפיות על בית זה.
11.
אין מחלוקת על כך שבליל המעצר, ה-25.1.2010, נתפס העורר בחצר ביתו של בליסה. ברשותו היו שתי כפפות, אחת על גופו ואחת נתפסה בניידת בה הובל למעצר. טענתו הראשונית בעת שנתפס היה כי בא להטיל את מימיו, אחר כך שתק במרבית גרסאותיו ולא נתן הסברים. מ דובר באותו בית עליו לכאורה תיצפתו העורר והאחרים בימים שקדמו למעצר. עידן (שהוא הנאשם 2 בכתב האישום) הגיע לאותו מקום על אופנוע, והביא עמו שתי קסדות. באחת מהאזנות הסתר שהוקלטו ביקש העורר מעידן להביא עמו שתי קסדות. על האופנוע הותקנו לוחות זיהוי שנגנבו מאופנוע אחר. שוטרים שעקבו אחרי השניים מהרו לעוצרם, כדי שלא יפגעו באיש.
12.
בסמוך לנקודה בה חנה רכבו של העורר בקרבת ביתו של בליסה נמצא כאמור ביום 26.1.2010 אקדח שהוטמן היטב בין השיחים. על האקדח היו מורכבים משתיק קול ומחסנית בה 5 כדורים. בא כוח העורר, עו"ד עמירם, שעשה עבור לקוחו כל מה שניתן היה לעשות טען, כזכור, כי אין כל ראיה לקשר בין אקדח זה לבין העורר, ועמד גם על כך שהאקדח היה מוטמן היטב. אין לקבל את הטענה שלא הוכח קשר בין האקדח לעורר. על האקדח היה אמנם רק DNA של ציון יעיש, נאשם 3, ולא של העורר. ואולם, מדו"חות העיקוב עלה כי ב-20.1.2010, חמישה ימים לפני המעצר בשעת ערב, נסע העורר יחד עם יעיש וחמדי לסביבת ביתו של בליסה ולכאורה ערכו שם תצפית. בכך נקשר לכאורה גם העורר לאותו אקדח ולמזימה משותפת כלשהי של כל העוקבים.
13.
מה זממו לכאורה העורר והאחרים לעשות בנשק והאם המעשים הגיעו לגדר הכנה לביצוע עבירה, או אפילו לשלב הנסיון כטענת המדינה? האם אותה עבירה מתוכננת היתה רצח? על שאלות אלה מוקדם להשיב בשלב זה. העורר והאחרים שוללים זיקה בינם לבין הנשק ואינם מוסרים הסבר. ענינים אלה יובהרו – ככל שיובהרו – בהליך העיקרי. לצורך הליך המעצר די לי בכך שהמבקש, יחד עם אחרים, החזיק לכאורה בנשק האמור כדי לעשות בו לכאורה שימוש אסור שנמנע על ידי תפישתו. מ דובר , כמובן בכלי קטלני. המשטרה, שחששה ממעשיו של העורר, סיכלה את הכוונה. וכך נותר לכאורה טיבה של המזימה המשותפת לחבורה לוט בערפל. ואולם, לצורך ההחלטה על מעצר אין לכך חשיבות. גם איני נזקקת כלל לדיני הקשר לצורך מסקנותי לגבי העורר, אלא אך ורק לסוגיית הביצוע בצוותא, ודומני שזו היתה גם כוונתו של בית המשפט המחוזי.
14.
אכן, המניע למזימה אינו ידוע. אייל בליסה טען כי לא ראה את העורר 20 שנה. אחיו ליאור אומר כי אם היתה כוונה לפגוע במאן דהוא, הרי זה בו עצמו, ולא באייל. יהא הדבר אשר יהא - המניע אינו יסוד מיסודות העבירה.
15.
למערער הרשעות קודמות רבות והוא "בילה" שנים רבות בכלא. הוא שוחרר מן הכלא רק לאחרונה ב-12.11.09. בנסיבות אלה מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי אין מקום לכל חלופת מעצר, ואין גם מקום להשוואת עניינו של העורר למשיבים אחרים.
16.
סוף דבר: הערר נדחה.
ניתנה היום, י"א בסיון התש"ע (24.5.2010).
ש ו פ ט ת