בש"פ 3804/02 דאפר בן תאופיק עבדאלחי נ. מדינת ישראל

1.ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט צ' גורפינקל) לעצור את העוררים עד תום משפטם. ההחלטה ניתנה בהקשר לכתב אישום בו הואשמו העוררים בביצוע עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין תשל"ז1977-, במשולב עם סעיף 29 לאותו חוק.

2.סיפור המעשה, כפי שהובא בכתב האישום, הוא זה: קבלן שעבד עבור עיריית טירה ביצע ביום 16.4.02 עבודות בסמוך לאדמתו של העורר 1, שהינו דודו של העורר 2. בסביבות השעה 13:30 התקשר העורר 1 בטלפון לקבלן ודרש ממנו לעזוב את המקום. הקבלן נעתר לדרישה. כשעתיים לאחר מכן הגיעו העוררים למקום מסוים בו עבד הקבלן אותה שעה. העורר 1 הביע כעסו על כך שעובדיו של הקבלן נכנסו לחלקתו. העוררים החלו לעזוב את המקום, אלא שלפתע חזרו בהם וניגשו שוב לקבלן. העורר 1 היכה באגרופיו את הקבלן, ואילו העורר 2 חבט בו באמצעות את חפירה. הקבלן נחבל בצורה קשה, ידו נשברה וכך אף גולגולתו. אין חולקים כי קיימות ראיות לכאורה נגד שני העוררים.

3.בית המשפט המחוזי קבע כי מעשיו של העורר 2, שעשה כאמור שימוש באת חפירה במהלך התקיפה, מצביעים על מסוכנותו הן לקבלן והן לציבור. רמת המסוכנות, כך נמצא, הינה כזו שאינה מצדיקה שימוש בחלופת מעצר. לגבי העורר 1 נאמר בהחלטה, כי מאחר שלא הועלתה טענה בדבר קשירת קשר בין השניים, אין לראות בו שותף למעשיו של העורר 2. על כן הוסיף בית המשפט וקבע, כי יתכן שהיה מקום לשקול לגבי העורר 1 חלופת מעצר, אלא שבשל עברו הפלילי אין לעשות כן. התוצאה הייתה שהוחלט על מעצרם של השניים.

4.הסניגור המלומד פרט את השתלשלות העניינים עד להחלטה של בית משפט קמא לעוצרם, לביסוס טענתו כי ראוי לעשות שימוש בחלופת מעצר. מתברר, כי העוררים נעצרו על ידי המשטרה ביום 21.4.02. בית משפט השלום החליט ביום 22.4.02 לעוצרם עד ליום 25.4.02. בעת הדיון הודיע נציג המשטרה כי העוררים ישוחררו משתסתיים חקירתם. העוררים הובאו שוב בפני בית משפט השלום ביום 25.4.02. בהחלטה מאותו יום נקבע, כי הם ישוחררו. בית המשפט דחה בקשה לעיכובו של השחרור. כתב האישום הוגש לבית המשפט המחוזי, יחד עם בקשת מעצר, ביום 28.4.02. בית המשפט המחוזי החליט באותו יום שהעוררים ישוחררו בתנאים שנקבעו על ידי בית משפט השלום, עד לדיון שנדחה ליום 5.5.02. בדיון שנערך במועד האחרון ניתנה ההחלטה נשוא ערר זה. מן התיאור הכרונולוגי עולה כי העוררים היו משוחררים מיום 25.4.02 ועד ליום 5.5.02. מכאן טענתם, שאין זה מן הראוי להמשיך ולהחזיקם מאחורי סורג ובריח, לאחר שהיו משוחררים במשך עשרה ימים וכי יש לעשות שימוש בחלופה למעצר.

5.דינו של הערר להידחות.

דומה שאין צורך להרבות אומר באשר לחומרה של מעשיהם של העוררים. אפשר שיש יסוד מסוים להבחנה ביניהם, משום שהעורר 2 היה זה שעשה שימוש באת חפירה לשם תקיפתו של הקבלן, בעוד שהעורר 1 עשה שימוש "רק" באגרופיו. עם זאת, אין להתעלם מכך שבגדר סעיפי האישום מדובר גם על ביצוע עבירה בצוותא (סעיף 29 לחוק העונשין). גם אם נקבל שמעשיו של העורר 1 פחותים בחומרתם מאלה של העורר 2, יש ליתן משקל, לעניין שאלת המסוכנות, לעבר הפלילי של העורר 1. על עורר זה נגזר ביום 27.11.01 עונש מאסר של שבעה חודשים על תנאי לשלוש שנים. העונש הושת בעקבות הרשעתו של העורר 1 בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה ממשית והיזק בזדון לרכוש. המאסר המותנה הינו בר הפעלה. כאשר שוקלים את הנתונים השונים כפי שהוצגו לעיל, מתגמדת לה העובדה שהשניים היו משוחררים במשך עשרה ימים. מעשי בריונות דוגמת אלה שבוצעו על ידי העוררים מלמדים על מסוכנותם במידה שאינה מצדיקה שימוש בחלופה למעצר.

הערר נדחה.