בש"פ 3813/00 אסף רביבו נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים לפיה קיבל בית המשפט את ערר המדינה על החלטת שופט בית משפט השלום בירושלים לשחרר את העורר, וציווה לפי סעיף 17(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996- (להלן: חוק המעצרים) על מעצרו של העורר לחמישה ימים לצורך הגשת כתב אישום.

העורר חשוד בהשתתפות בשוד מזוין שאירע ביום 13.2.2000, ובו נטלו חלק שלושה אנשים. על פי הנטען הגיעו השלושה לתחנת דלק בתלפיות בירושלים, כשהם נושאים קרשים וברשותו של אחד מהם סכין. השלושה היכו את המתדלק בראשו בעזרת הקרשים, בעטו בו, היכו בפניו ומשניסה להתרומם מהרצפה, דקר אותו אחד מהם בגבו באמצעות סכין. השלושה נטלו את הכסף וברחו מהמקום. נגד אחד השותפים, קטין, הוגש כתב אישום והוא נמצא במעצר בית. נגד שותף אחר הוגש כתב אישום והוא נתון במעצר עד תום ההליכים. המשיב נעצר לצרכי חקירה, אולם שוחרר מבלי שהוגש נגדו כתב אישום לאור הערכת התביעה באותו שלב כי חומר החקירה שנאסף בתיק אינו עולה כדי ראיות לכאורה להגשת כתב אישום נגדו. המשטרה המשיכה בחקירתה, ומשנוסף חומר חקירה הגיעה למסקנה, כי לאחר השלמת חקירה ניתן יהיה להעמיד את העורר לדין. בעקבות כך נעצר העורר ביום 24.5.2000, נחקר וביום 25.5.2000, פנתה התביעה לבית משפט השלום בבקשה לעוצרו לפי סעיף 17(ד) לחוק המעצרים. שופט בית משפט השלום (השופט ר' כרמל) חשב שאין בחומר, שחלקו הושג לאחר שחרורו של העורר כדי להצדיק את המעצר המבוקש, לפיכך הורה על שחררו. על החלטה זו הוגש הערר לבית המשפט המחוזי (השופטת מ' ארד), אשר לאחר עיון בחומר כולו, לרבות החומר החדש, נעתרה לבקשת התביעה. השופטת קבעה כי מתקיימת לכאורה עילת מעצר, אשר יכול ותשמש עילת מעצר עד תום ההליכים לכשיוגש כתב אישום, שכן מדובר בעבירה שבוצעה באלימות חמורה תוך שימוש בנשק קר. בהתאם לכך הורתה על מעצר העורר עד ל29.5.2000-. על החלטה זו הערר שבפניי.

טענתה העיקרית של באת כוח העורר היתה, כי אין בית המשפט מוסמך להאריך את המעצר לפי סעיף 17(ד) כפי שנתבקש, כיוון שהעורר היה משוחרר, ואין לעשות שימוש בסעיף זה אלא להארכת מעצר של חשוד שהיה נתון במעצר בעת החקירה. לפי הטענה, תכליתו של סעיף 17(ד) היא לאפשר מעצר "לצרכי גישור" בין תקופת החקירה להעמדה לדין, כשמדובר בנאשם שיש עילה לכאורה לעצור אותו עד תום ההליכים. עוד טענה באת-כח העורר, כי מסוכנותו הנטענת של העורר היתה ידועה לתביעה גם קודם לכן, שעה שהעורר היה משוחרר. כיוון שהעורר התייצב לחקירה כל אימת שנדרש לכך אין מקום לעוצרו בטרם יוגש כתב אישום.

בא-כח המדינה טען, כי השאלה המשפטית שעוררה הסניגורית המלומדת אינה מתעוררת בנסיבות שלפנינו, כיוון שהעורר נעצר עוד ביום 24.5.2000 על פי בקשת המשטרה לצורך השלמת החקירה. בנסיבות אלה, כך הטענה, כשהוברר שהחומר שנאסף בהצטרפו לחומר החקירה הקודם מצדיק הגשת כתב אישום, ונוכח מסוכנותו הרבה של העורר העולה מחומר החקירה, יש מקום להמשיך ולהחזיקו במעצר.

שקלתי את טענות הצדדים ולא ראיתי להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי. נראה לי כי יש ממש בטענת הסניגורית, כי סעיף 17(ד) לחוק המעצרים נועד לגשר בין תקופת מעצר לצרכי חקירה לבין התקופה הדרושה להגשת כתב אישום וכדי לאפשר באותם מקרים שמדובר בעבריין שנתקיימה בו עילה למעצרו עד תום ההליכים, להמשיך ולהחזיקו במעצר; אולם שאלה זו אינה טעונה הכרעה בדיון בענינו של העורר, כפי שהתברר נעצר העורר לצרכי חקירה לפני שהוגשה הבקשה לפי סעיף 17(ד). אמת כי מעצר זה נדרש רק לתקופה קצרה, ובדרך כלל אין לעשות שימוש במעצר קצר מסוג זה רק כדי להחיל את הוראת סעיף 17(ד) הנ"ל. אולם נחה דעתי כי השיקולים שהביאו למעצרו ביום 24.5.2000 היו עניניים ולצרכי השלמת החקירה. לאחר שהמשטרה אספה ראיות נוספות, היא עצרה את העורר לגביית הודעה ולביצוע "תרגיל חקירתי", אשר בסופו של דבר לא נערך עקב חוסר שיתוף פעולה מצד מי שאמור היה להיות מעורב באותו תרגיל. מכלול נסיבות הענין מעלה, כי משהתגבש החומר היה לכאורה מקום לקיים את החקירה בהיות העורר נתון במעצר. בידי התביעה הצטברו ראיות המצביעות על מסוכנותו של העורר, היו התבטאויות של העורר מתחילת החקירה כי "ידקור כל מי שידבר נגדו". כאשר לחומר זה נוסף חומר הקושר לכאורה את העורר למעשה העבירה עצמו, רשאית היתה התביעה לבקש את מעצרו להמשך החקירה. במהלך החקירה אף שובשו הליכי החקירה בידי שותפיו של העורר, ועל פי הערכת התביעה היה גם העורר מעורב במעשים הקשורים בשיבוש. מטעם זה, על פי הטענה, נדרש המשך החקירה של העורר במעצר.

בנסיבות שנוצרו בשלב בו התגבשה המלצה מחודשת להעמיד לדין את העורר והוא היה נתון כבר במעצר, ניתן היה להחיל עליו את הוראת סעיף 17(ד) לחוק המעצרים.

נתתי דעתי גם לטענתה הנוספת של באת-כח העורר, כי בענינו של העורר כבר ניתנה בעבר הצהרת תובע כי יש כוונה להעמידו לדין וכי הוא נעצר על סמך הצהרה זו מבלי שהוגש נגדו כתב אישום. על פי ההסבר שניתן מפי ב"כ התביעה התברר, כי לאחר בדיקה של כל החומר הגיעה התביעה למסקנה שההתרשמות הראשונית היתה בלתי מבוססת די הצורך. עתה עומדת התביעה על כך כי הצהרתה להעמיד לדין תקוים.

בהתחשב בכך שלכאורה קמה עילת מעצר נגד העורר, אשר תתברר כראוי רק לאחר הגשת כתב אישום, אינני רואה להתערב בהחלטת בית המשפט קמא לעצור את העורר לחמישה ימים. לפיכך הערר נדחה.