בש"פ 3817/07 רות מוסרי נ. מדינת ישראל

לבית משפט השלום בתל-אביב הוגש כתב אישום בו נטען, כי בחודש פברואר 2007, תקפה העוררת אישה קשישה וגנבה ממנה את תיקה.

שוטר שהבחין באירוע דלק אחר העוררת, וכאשר ניסה לעצור אותה היא השתוללה, סירבה להזדהות וניסתה לברוח. בגין כל אלה יוחסו לעוררת עבירות לפי סעיפים 381(א)(2), 384 ו-275 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

בית משפט השלום, בפניו עתרה המשיבה למעצר העוררת עד תום ההליכים, נעתר לכך ודחה את בקשת העוררת לשחררה לקהילה טיפולית העוסקת בגמילתם של מכורים לסם. על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי, וגם שם הוחלט, בהתבסס על פסיקתו של בית משפט זה, כי אין דרך להושיט לעוררת סעד, לפחות לא בשלב זה של ההליכים.

לא מצאתי כי בהחלטותיהן של ערכאות קמא נפלה שגיאה המצדיקה את התערבותי, ומדעתי לא שיניתי גם נוכח שחרור אחותה של העוררת לקהילה טיפולית.

לעוררת עבר פלילי מכביד ביותר, ונראה כי מקור הרע אכן מצוי בהתמכרותה לשימוש בסמים. ברם, דווקא עובדה זו מצביעה על הסכנה הנשקפת ממנה, הואיל וכפי שהמקרה הנוכחי מלמד, כדי לרכוש את מנת הסם הדרושה לה אין העוררת מהססת לבצע עבירות, ואף לתקוף אישה קשישה ממנה היא גזלה את מעותיה. זאת ועוד, המערערת שולבה בעבר בתהליכי גמילה, אך אלה לא צלחו, ואין סיבה להניח שהתוצאה הפעם תהיה שונה כאשר הגמילה מתבצעת לא במסגרת סגורה ומחייבת, אלא בקהילה טיפולית. העולה מכל האמור הוא כי זהו מקרה בו יש להעדיף את אינטרס הציבור על זה של העוררת, ואם יש ממש בכוונתה להיגמל, ראוי כי הדבר יישקל בעת שייגזר דינה, אם תורשע.

אשר על כן, הערר נדחה.