בש"פ 3822/07 מדינת ישראל נ. מרדכי שנדגאוקר

בכתב-אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, יוחסה למשיב מסכת עובדתית חריגה בחומרתה. נטען, כי בתאריך 10.4.07, בשעת ערב, הוא נהג ברכבו באחד מרחובותיה של העיר באר-שבע, כאשר הבחין בישראל איסטחרוב (להלן: המתלונן), שעל פי גרסת המשיב חייב לו כספים אותם הוא מסרב לפרוע. בשלב זה גמלה בלבו החלטה לפגוע במתלונן, ובחקירתו הסביר זאת בכך שיריבו חייך לעברו כמעשה התגרות. בעקבות זאת, הגביר המשיב את מהירות רכבו, שעט לעבר המתלונן ופגע בו, וזה האחרון נפל על השמשה הקדמית של הרכב ומכסה המנוע, ואחר כך נפל על הקרקע. לאחר שפגע במתלונן, נמלט המשיב מהזירה, והוא צבע את רכבו בצבע אחר כדי להקשות על זיהויו. כחלוף יומיים אותר המשיב בביתו, וכאשר הגיעו שוטרים כדי לעצור אותו, הוא דרש מאשתו ואחיו תוך שהוא אוחז בסכין מטבח להיכנס למטבח ולא לצאת מהבית. רק לאחר שהשוטרים שוחחו עמו, נאות המשיב לפתוח את דלת הדירה, ובחיפוש שנערך באותו מקום נמצא כ- 2.4 גרם

של סם מסוכן מסוג חשיש.

עם הגשתו של כתב האישום עתרה המשיבה למעצר המשיב עד תום ההליכים, תוך שהיא טוענת כי בידיה ראיות לכאורה (ועל כך אין חולקין), וכי ראיות אלו מקימות עילת מעצר סטטוטורית. בית משפט קמא דחה את בקשת המשיבה תוך שהוא מציין כי התרשם שהמשיב חטא במעידה חד-פעמית, וכי מסוכנותו אינה מן הגבוהות. בהמשך, הורה בית המשפט על שחרור המשיב לחלופת מעצר. על החלטה זו משיגה המדינה בפני, והדגש הוא על כך שבשלב זה אין היא טוענת כי תרופתו של המשיב במעצר בלבד, אלא רק זאת, שבטרם יוחלט כיצד לנהוג בו נכון יהיה לבדוק את מצבו הנפשי. לכך מתנגדת באת-כוחו של המשיב מהטעמים שמנה בית המשפט המחוזי בהחלטתו.

ערר זה בדין יסודו, הואיל וגם אם נכונה הטענה לפיה מדובר במעידה חריגה של המשיב, בסופו של יום מדובר בהתנהגות שחומרתה כה מופלגת, עד שפליאה היא בעיני כיצד ניתן להגדיר את המשיב כמי ש"מסוכנותו אינה מן הגבוהות". במהלך חקירתו (ראו ההודעה מיום 12.4.07), העיד המשיב על עצמו כמי שהיה מודע למעשיו ושלהחלטתו לפגוע במתלונן קדמה מחשבה. לטענתו, עמד זה האחרון "בלי בושה וצחק", ועל כן היה המשיב "נחוש לתת לו מכות" ולא לשבת באפס מעשה. תחילה התכוון המשיב להסתפק בהכאת המתלונן, אולם (בלשונו) "בגלל שהחיוך לא נמחק לו מהפנים נכנסתי בו עם הרכב". החוקר הוסיף לשאול בעניין המניע של המשיב להתנהגותו, וזה השיב: "נכנס לי ג'וק לראש ואמר לי תרים את הבן זונה אז עשיתי פרסה ונכנסתי בו".

עינינו הרואות, כי מדובר במשיב שתגובתו על התגרותו של הזולת, יכולה ללבוש ממדים אלימים ביותר, ולא אסתיר את תהייתי אם נכון לאפשר למשיב מסוג זה להתהלך חופשי בטרם התברר משפטו. כך או כך, המעט שצריך היה לעשות הוא לבדוק אם התנהגות המשיב אין מקורה בליקוי נפשי, גם אם הוא עצמו סבור כי אין בחשד זה ממש.

אשר על כן, אני מחליט לקבל את הערר ולבטל את שחרורו של המשיב. המשיב יופנה לפסיכיאטר המחוזי לבדיקה, וזה מתבקש להניח את חוות דעתו בדבר מצבו הנפשי של המשיב על שולחנו של בית משפט קמא, במועד מוקדם ככל שניתן. בעקבות כך ישוב בית המשפט המחוזי ויכריע בשאלה כיצד לנהוג במשיב, ועד למתן אותה החלטה יוחזק המשיב במעצר.