בש"פ 3824/02 מוחמד חמדוני נ. מדינת ישראל

1.לבית המשפט המחוזי בתל-אביב הוגש כתב אישום נגד העורר ונגד אחר. בכתב האישום יוחסו לעורר העבירות הבאות: רכישת נשק שלא כדין, החזקת נשק שלא כדין, הובלת נשק שלא כדין והחזקת רכוש החשוד כגנוב. העבירות בהן הואשם האחר היו החזקת נשק שלא כדין והובלת נשק שלא כדין. עם הגשתו של כתב האישום עתרה המשיבה למעצרם של השניים עד גמר משפטם. עניינו של האחר נדון בבית המשפט ביום 25.4.02. בדיון הוחלט (על ידי כבוד סגן הנשיא ש' סירוטה) לשחרר את האחר בערובה. ביום 1.5.02 החליט בית המשפט (כבוד השופטת י' שיצר) לעצור את העורר עד תום ההליכים.

2.לפי האמור בכתב האישום החזיקו השניים - העורר והאחר - באקדח ובתחמושת בעת שנמצאו במכונית כלשהי. לגרסתה של המשיבה בכתב האישום, האקדח נגנב בסוף שנת 2001 מבעליו, ואילו העורר רכש אותו מאדם כלשהו בחודש אפריל 2002. על סמך התשתית העובדתית האמורה יוחסו לעורר ולאחר העבירות הנזכרות. העורר מסר אמרות בהן הודה בהחזקתו של האקדח. הסניגור המלומד אינו חולק על כך שקיימות ראיות לכאורה, אך לטענתו, הגרסה העובדתית שעולה מחומר החקירה מגלה פרכה. בעוד שהעורר הודה שהחזיק באקדח בעת שנמצא ברכב, הרי איש משטרה, שהינו אחד העדים שיעידו במשפט, מסר שראה את האחר מוציא את האקדח מכיסו. הפרכה האמורה היא שהובילה את בית המשפט המחוזי, בדונו בעניינו של האחר, לעריכת אבחנה בין שניהם, לעניין הראיות הלכאוריות שנגד כל אחד מהם. המסקנה הייתה שגרסתו של האחר "אינה כל כך מופרכת". לפיכך, הוחלט לשחרר את האחר. כאמור, עניינו של העורר הובא בפני מותב אחר בבית המשפט המחוזי. לגבי העורר נמצא, כי לאור הודאתו יש לקבוע שקיימות ראיות איתנות לכאורה, כי קיימת עילת מעצר וכי אין מקום לעשות שימוש בחלופת מעצר.

3.דעתי היא שאין מקום לקבלת הערר.

אכן, יש להבדיל בין העורר לבין האחר. אותו אחר לא הודה בהחזקתו של האקדח וכנראה שהראיה היחידה נגדו הייתה אמרה של שוטר שראה את האחר זורק את האקדח. יתכן, כי הודאתו של העורר אינה מתיישבת עם הדברים שתאר השוטר. זו הסיבה שהביאה את בית המשפט המחוזי להחליט על שחרורו של האחר בתנאים. לעומת זאת, משקלן של הראיות נגד העורר רב הוא, שכן מדובר במספר הודאות, כולל דו"ח הובלה. העורר הצביע על המקום בו רכש לגרסתו את האקדח. בנסיבות אלה, נראה לי כי אין להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לגבי העורר.

אי לכך הערר נדחה.