בש"פ 3827/22 בר אל לוי נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז בלוד (כב' השופט עמית מיכלס ) מיום 2.6.2022 במ"ת 42277-04-19, בגדרה נדחתה בקשת העורר לאפשר פתיחת חלונות באיזוק לצורכי תפילה בסופי שבוע, מבלי שהתקיים בה דיון.

טענת העורר היא כי על פי סעיף 57 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: החוק ) קיימת חובה לקיים דיון בבקשה לעיון חוזר. התשובה לטענה זו היא כי החובה האמורה קמה רק אם מתקיימים לכאורה התנאים לקיום עיון חוזר, אשר מפורטים בסעיף 52(א) לחוק, דהיינו: "אם התגלו עובדות חדשות, השתנו נסיבות או עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה" . ככל שתנאים אלה אינם מתקיימים, ניתן לדחות את הבקשה לעיון חוזר על הסף בהחלטה בכתב, ללא צורך בקיום דיון בנוכחות הצדדים (ראו גם: בש"פ 8264/18 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 9 (27.11.2018)).

במקרה שלפניי חלפו 20 יום בין המועד שבו ניתנה החלטה בדבר העברה למעצר בפיקוח אלקטרוני ועד שהוגשה הבקשה לפתיחת חלונות. פשיטא, אם כך, כי אין מדובר בחלוף "זמן ניכר" מעת מתן ההחלטה. כמו כן, הבקשה מתייחסת לפתיחת חלונות לצורכי תפילה בסופי שבוע. משמע, עניינה אינו כרוך בשינוי נסיבות או בעובדות חדשות. במצב דברים זה לא נפל כל פגם בהחלטתו של בית המשפט קמא, שכן, על פני הדברים, הבקשה אינה עומדת בתנאים שנקבעו בסעיף 52(א) לחוק לקיום דיון חוזר. לפיכך אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא לדחות את הבקשה לעיון חוזר על הסף בהחלטה בכתב (במקרה זה – בפתקית), מבלי לקיים דיון בנוכחות הצדדים.

למעלה מהדרוש, אציין כי לא ראיתי גם מקום להתערב בהחלטה גופה, בהינתן שיקול הדעת המסור לבית המשפט קמא בעניינים מסוג זה. על מסוכנות העורר קשה לחלוק, ודי אם אציין כי העורר היה עצור מאחורי סורג ובריח בגין המיוחס לו בכתב האישום בו עסקינן במשך יותר משלוש שנים. לפיכך הימנעותו של בית המשפט קמא מלאשר יציאת של העורר למקום ציבורי, בסמוך למועד שבו הוחלט לאפשר העברתו למעצר בפיקוח אלקטרוני, היא לא רק סבירה, אלא אף מתבקשת.

לאור זאת, הערר נדחה.