בש"פ 3829/02 דניאל (בן אפרים) ברונפמן נ. מדינת ישראל

1.בפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט י' דר) לעצור את העורר עד לסיום משפטו. מדובר בהליך פלילי שהוגש נגד העורר עוד ביום 22.7.99. עד לאחרונה שהה העורר בחו"ל והוא חזר ארצה בעקבות בקשת הסגרה שהוגשה על ידי המדינה לארה"ב. העורר הסכים להסגרתו, ומשהוחזר נתחדשו ההליכים נגדו. ביום 2.5.02 הוחלט לעוצרו כאמור.

2.העורר הינו יליד שנת 1978. כתב האישום הארוך, אשר כולל שלושים אישומים, מייחס לעורר ביצוען של עבירות רבות בשנים 1997-1996. על פי האמור בכתב האישום, העורר הפעיל מערכת מסועפת שמטרתה הוצאת כספים במרמה מחברות ביטוח. העורר היה היוזם, המתכנן והמארגן של המערכת שפעלה בצורה הבאה: אנשים שונים שגויסו על ידי העורר ביימו תאונות, באמצעות בלימה פתאומית של כלי רכב בו הם נהגו, וגרמו לכך שנהג תמים התנגש ברכבם. לאחר מכן הוגשו תביעות לחברות ביטוח בגין נזקי גוף ונזקי רכוש שנגרמו באותן תאונות. בצד השיטה האמורה הפעיל העורר שיטה אחרת ולפיה הוגשו תביעות שווא לחברות ביטוח בתואנה שהתרחשו תאונות דרכים, אף שכאלה כלל לא אירעו. כתב האישום מונה עבירות מירמה וזיוף מסוגים שונים, קשירת קשר לביצוע פשע, מסירת ידיעה כוזבת, גניבה בידי מורשה ועבירות נוספות. רשימת העדים שבכתב האישום הינה ארוכה מאד וכוללת 148 שמות.

3.בד בבד עם הגשתו של כתב האישום ביקשה המשיבה מבית המשפט לעכב את יציאתו של העורר מן הארץ. ביום 23.7.99 ניתן צו ארעי ובעקבותיו נתקיים דיון ביום 27.7.99. התברר, כי העורר מבקש לצאת לחו"ל מן הטעם שאביו, אשר התגורר בארה"ב, עומד לעבור ניתוח ביום 2.8.99. העורר הציג כרטיס טיסה ליציאה מן הארץ ליום 28.7.99, כשמועד החזרה ארצה הוא 19.8.99. בית המשפט החליט ביום 27.7.99 להתיר לעורר לצאת מן הארץ, לאחר שקבע כי "לא הונחה תשתית לחשד סביר שהמשיב [העורר דכאן] יסתלק מאימת הדין". העורר אכן יצא מן הארץ ולא חזר עד שננקטו הליכי הסגרה נגדו. הוא הוחזר ארצה ביום 26.4.02. עם חזרתו הוא נעצר. המשיבה עתרה למעצרו עד תום ההליכים. הטעם לבקשה היה כי קיים חשש ששחרורו יביא להתחמקותו מהליכי שפיטה.

4.בדיון בבקשת המעצר לא הייתה מחלוקת על כך שקיימות ראיות לכאורה לביסוס האישומים נגד העורר. בית משפט קמא מצא, כי העורר ידע על כך שהוגש נגדו כתב אישום. עוד נקבע כי קיימת עילת מעצר, שהרי העורר התחמק במשך כשלוש שנים עד לנקיטת הליכי הסגרה. בית המשפט המחוזי אף הדגיש את החומרה שבעבירות המיוחסות לעורר, עבירות שהגדירן, בצדק, כעבירות מתוחכמות שהיה כרוך בהן אף סיכון לפגיעות גופניות קשות, הגם שבפועל לא התרחשו פגיעות קשות כאלה. המסקנה הסופית הייתה כי לאור נתוני המקרה אין מקום לשקול חלופה למעצר.

5.כאשר בוחנים את כתב האישום על בסיסה של ההנחה המוסכמת שקיימות ראיות לכאורה, דומה שכל צופה יאמר שמדובר במעשים חמורים במיוחד. ניתן לומר שהעורר הפעיל "תעשייה" של מירמה. כל זאת הוא עשה עוד טרם מלאו לו עשרים שנים. המשיבה אף הביאה לידיעתי כי נגד העורר תלוי כתב אישום נוסף, בבית המשפט השלום בתל אביב. שם מדובר על עבירות של זיוף וניסיון לקבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, אם כי סיפור המעשה הינו בעל אופי שונה ואינו נוגע לביומן של תאונות דרכים. עם זאת, יש לזכור כי עילת המעצר עליה סומכת המשיבה איננה חשש לביטחון הציבור, אלא קיומו של יסוד סביר להתחמקות מהליכי שפיטה. מקובל עלי שאכן עילה זו קיימת במקרה דנא. הסניגור המלומד חזר וטען כי כתב האישום לא הומצא כדין לעורר ולפיכך אין להלין על כך שלא חזר ארצה. אף אם כתב האישום לא הומצא, לא יכול להיות ספק בדבר שהעורר ידע על כך שתלוי נגדו כתב אישום. אף על פי כן, הוא לא חזר ארצה במשך תקופה ארוכה עד שנעצר בארה"ב, בעקבות בקשת ההסגרה שהגישה המשיבה. אוסיף ואזכיר, כי בעת שנדונה הבקשה לעיכוב יציאה מן הארץ ביום 27.7.99, העורר הציג כרטיס טיסה על פיו הוא היה אמור לצאת מארה"ב חזרה לארץ ביום 19.8.99. מכאן, שנתמלאו שתי דרישות שבחוק לגבי השאלה האם יש להורות על מעצרו של נאשם עד תום משפטו: קיימות ראיות לכאורה והוכחה עילת מעצר. בצד אלה יש לבחון האם ראוי לעשות שימוש בחלופת מעצר.

6.הערכאה דלמטה לא ראתה לנכון לבחון לעומקה את האפשרות של חלופת מעצר, מאחר שלטעמה מדובר באדם שאינו ראוי לאמון, מה גם שהפעיל, לכאורה, מערכת מתוחכמת של הונאה ותרמית לאורך זמן רב. חרף כל זאת, נראה לי כי נסיבות מסוימות צריכות להוביל לבדיקה של האפשרות להשיג את מטרת המעצר באמצעים פחות דרסטיים, כאמור בסעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו1996- (להלן - חוק המעצרים).

ציינתי כבר את גילו הצעיר של העורר, שהינו כיום בן עשרים וארבע שנים. על פני הדברים, נתון זה צריך לפעול לזכותו, במיוחד כאשר התברר שאין לו עבר פלילי. מן הצד האחר, לא ניתן להתעלם מן ההיקף הנרחב של מעשי התרמית שבוצעו, לכאורה, על ידו. נקודה נוספת שראוי להתייחס אליה עוסקת בזמן שיידרש לשמיעתו של המשפט. לפי האמור בכתב האישום, צפוי שיעידו במשפט 148 עדים. אף אם בסופו של דבר לא יהא צורך להעיד את כל העדים, ניתן להניח שהמשפט יימשך תקופה ארוכה. ספק רב אם ניתן יהיה לסיים את ההליך תוך התקופה של תשעה חודשים, הקבועה בסעיף 61 לחוק המעצרים, ואשר תוחמת את משך המעצר. אחזור ואציין, כי עילת המעצר היחידה הינה קיומו של יסוד סביר להתחמקות מהליכי שפיטה. במצב הדברים המתואר, נראה לי שיש לבחון באופן מעמיק את האפשרות של חלופה למעצר, תוך הטלתם של תנאים מחמירים שיקטינו את החשש של הימלטות מן הדין, הגם שמסכים אני שלא ניתן למנוע כליל חשש זה בלא מעצרו של העורר. במלים אחרות, בשל אופייה של עילת המעצר, אין לפסול על הסף עשיית שימוש בחלופה, אלא יש לבדוק את פרטיה.

7.על כן, הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שתיבחן האפשרות להסתפק בחלופה למעצר. על מנת לקצר את ההליך הנני מורה כי יוגש תסקיר מעצר, שיובא בפני בית המשפט המחוזי. הדיון בעניין יערך בהקדם ועד להכרעה יישאר העורר במעצר.