בש"פ 3829/05 מיכאל חליטוב נ. מדינת ישראל

א.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא ברלינר) מיום 6.4.05, בה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

ב.על פי המתואר בכתב האישום קשרו העורר ואדם נוסף (יגאל כץ) קשר להיכנס בתחבולה לביתה של המתלוננת ולבצע גניבה. ביום 26.7.04 דפק יגאל על דלתה והציג עצמו כעובד בחברת גז שבא לבצע ביקורת. המתלוננת אפשרה לו להיכנס לביתה, והובילה אותו לחצר האחורית שם ממוקמים בלוני הגז, בעוד דלת הכניסה לבית נותרה פתוחה. בהיותם בחצר האחורית יגאל תפס את המתלוננת בכתפיה והורה לה לשבת ולהיות בשקט. המתלוננת סירבה לשבת, ואז גרר אותה יגאל חזרה לסלון הבית, השכיב אותה על הספה, נשכב עליה, חסם את פיה ולחץ את פניה בחזקה לעבר הספה. למתלוננת נגרמו רגישות בצלעות, שטפי דם בקרסול ושפשוף בברך. כנטען, נכנס העורר לבית, עלה לקומה השניה ונטל כספת המכילה אקדח, כדורים מוזהבים, בין 800 לאלף דולר, מסמכים שונים וכן 3,000 דולר שהוטמנו תחת המזרן.

ג.בית המשפט המחוזי סבר כי נוכח חומרת העבירה ועברו הפלילי של העורר אין מקום לשחרורו של העורר לחלופת מעצר, וציין מעבר לכך כי חלופה שהוצעה, בביתו בהשגחת אימו ואחותו, אינה מספקת.

ד.לטענת העורר לא ייחס בית המשפט את המשקל הראוי לסתירות העולות מחומר הראיות, ואשר מטות את הכף לעבר שחרורו. כן טוען הוא כי בעיצומו של השוד בוצעו שיחות טלפון מן הפלאפון שלו, דבר שאינו תואם פעילות שוד באותו זמן עצמו, וכי לא נמצאו טביעות אצבע שלו בזירה. עוד טוען העורר כי העבירה האחרונה שבוצעה על ידו היתה בשנת 1999, עת היה מכור לסמים, ומאז עבר טיפול גמילה ושינה את דרכיו. שיקום זה יסוכל אם יחזור למצער. כן טוען העורר, כי היה על בית המשפט לשמוע את ערביו בטרם יקבע כי החלופה אינה ראויה.

ה.יצוין כי שותפו – כנטען – של העורר נדון למאסר שנתיים. העורר עצמו שמר על זכות השתיקה בחקירתו. לעורר הרשעות קודמות מגיל 18-17 בעבירות סמים, שימוש ברכב ללא רשות, גניבה, תקיפה וכיוצא בזה, וכבר ריצה מאסר בפועל, וזאת עד שנת 2001 (נדון לאחרונה – למבחן טהור – ב-2003). נמסר על ידי בא כוחו כי מאז עבר טיפול גמילה והשתקם בעבודות שונות (הוצגו תלושי שכר).

ו.(1) בדיון טען בא כוח העורר כי הראיות לכאורה קיימות במובן המשפטי, אך יש בהן סתירות חמורות, הן באשר לשם שמסר השותף שאינו שמו של העורר, הן באשר לפלאפון כאמור. לשיטתו אין סכנה לשיבוש מהלכי משפט, כי השותף הנטען הורשע; אין מסוכנות שכן נגמל מסמים ומשפחתו נורמטיבית. מעצר יהרוס את כל תהליך השיקום. עוד טען כי מעצרו הוארך ב- 31.3.05 שלא כדין.

(2) באת כוח המדינה ציינה כי השותף הפליל את העורר, אף כי חזר בו בשלב מסוים; בעימות מסמן העורר לשותף לשתוק – לכאורה שמא מקליטים (אציין כי צפיתי בקלטת ואכן כך לכאורה – א"ר); העורר שמר על זכות השתיקה; באשר לאיכון הפלאפון של העורר, המדובר בשיחות שהתקיימו בדקות הסמוכות לשוד על פי מועדו לגירסת המתלוננת, אך לא בהכרח בעת השוד עצמו, ואי אפשר לדייק באופן גמור בדקות; בערב שקדם לשוד היו בין העורר לשותף 14 שיחות. המדובר, לשיטת המדינה, בשוד מתוכנן, דבר המעיד על המסוכנות. אין מקום, לדעתה לחלופה. בא כוח העורר טרח והציג אסופת החלטת שיפוטיות שבהן שוחררו אנשים בעבירות חמורות לחלופה.

ז.שקלתי את מכלול הנסיבות. בדומה לסגן הנשיא המלומד, סבורני כי הראיות מבוססות לכאורה, והמדובר בעבירה אלימה, שגם אם העורר לא היה מי שנקט באלימות אישית בה. כלפי המתלוננת, הנה לכאורה שדד מכספה ומרכושה. הראיות כוללות את עדות השותף, אך גם את איכון הפלאפון, והדברים מחוזקים בשתיקה ובעימות. לפיכך, אין החלשה של עוצמת הראיות שבמקרים מסוימים מהווה בסיס להחלטה על חלופה. המסוכנות קיימת ומוכחת מן העבירה ומעברו הפלילי של העורר, שאינו מבוטל. מה שהטרידני, הואיל והמדובר באדם בן פחות מ-26, הוא כשלון מאמצי השיקום, והנסיגה האפשרית בכלא. שלטונות בית המעצר מתבקשים, ככל הניתן, שלא לעצור את העורר בצוותא חדא עם משתמשים בסמים. שקלתי לבקש תסקיר מעצר, אך סבורני שחומרת המסוכנות אינה מצדיקה דבר זה לעת הזאת; הייתי אולי שוקל אחרת אילו היה בהתנהגותו של העורר כדי לעודד, אך המכלול – כולל בחקירה – משדר התרשמות של יחס מזלזל לחוק. צר הדבר, שכן המדובר באדם צעיר שבידו עדיין להשליך לאחוריו את המעורבות בפשע. מכל מקום, איני רואה מקום להעתר לערר.