בש"פ 3831/99 אבנר מאי נ. מדינת ישראל

1.המבקשים הגישו בבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה כספית נגד המשיבות לפצותם בסך 18,650,595 ש"ח בגין הפקעת שטח מקרקעין של כשמונה וחצי דונם. לפי המלצת בית המשפט (כבוד השופט ד"ר א'צ' בן זמרה), ובהסכמת בעלי הדין הועברו המחלוקות לגישור לפני כבוד השופטת בדימוס גב' ד' קובל כמגשרת, שפתחה בהליכי גישור. בעקבות פתיחתם של הליכים אלה פנו באי כוח בעלי הדין והמגשרת לכבוד בית המשפט בבקשה לדחות את מועד שמיעת ההוכחות שקבע ליום 24.6.99. בית המשפט, בהחלטתו מיום 6.6.99, דחה את בקשתם. מכאן בקשתם של המבקשים להרשות להם לערער על ההחלטה שלא לדחות את מועד הדיון.

יצוין כי אחרי שהוגשה הבקשה להרשות ערעור חזרו בעלי הדין והגישו לבית המשפט המחוזי בקשה משותפת בה התבקש "באופן יוצא מן הכלל, לשוב ולשקול בקשת כל הצדדים לעכב ההליכים בתובענה שבנדון לתקופת זמן קצובה כפי שייראה לבית המשפט הנכבד, בהתאם להוראות תקנה 4 לתקנות בתי המשפט (פישור), תשנ"ג1993-, על מנת לאפשר להם לנסות ולסיים המחלוקת ביניהם בהליך הגישור בו החלו כבר, בפני כב' השופטת דליה קובל". עוד הדגישו בבקשתם כי "הצדדים מאמינים כי יש סיכוי טוב לסיום התובענה בהבנה ובהסדר אליו יגיעו בהליכי הגישור".

2.ביסוד בקשתם של המבקשים עומדים שני נימוקים עיקריים: האחד - שאם יתקיים הדיון ביום 24.6.99 ולא ידחה יהיו המבקשים חייבים לשלם את המחצית השניה של אגרת המשפט, שסכומה יותר מרבע מליון ש"ח, שאותה לא ניתן יהיה להשיב; השני - החשש ששמיעת עדויות בעלי הדין עלולה לשבש את הליך הגישור. בעיני, נימוקים אלה טובים ונכוחים וראויים הם שתינתן עליהם הדעת. כמו שנאמר באותה מימרה ידועה "צדק דחוי עדיף על אי צדק מהיר", כך ראוי, דומני, לומר כאן ש"צדק דחוי של פשרה עדיף על פני צדק מהיר על פי הדין" (ראה דברי - בע"א 1639/97 אגיאפוליס בע"מ ואח' נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה , (טרם פורסם)).

ככל שיכול אני לשער - במקום שבו אני יושב עתה - אילו דנתי בבקשתם של בעלי הדין כשופט של בית המשפט המחוזי הייתי נעתר לבקשה, אלא שכבדה עלי מצוות ההלכה הפסוקה. מקובלנו מקדמת דנא, מפי כבוד מ"מ הנשיא ש"ז חשין, כי:-

"קביעת תאריכים לשמיעת משפטים ודחיית ישיבות מיום אחד ליום או לימים אחרים, הם ענינים הנתונים לשיקול דעתו של השופט היושב בדין. יהיה זה מסוכן מאוד לסדרי הדיון בבתי-המשפט אם בעלי-הדין יורשו לערער על החלטות שופט לקבוע משפט ליום מסויים או לדחותו ליום אחר. מטעם זה לא ייעתר בית-משפט לערעורים למי שמערער על החלטה שענינה קביעת ישיבה למשפט או דחיית ישיבה, אלא אם כן שרירות ליבו של השופט ניכרת בהחלטתו" (ה"מ 73/55 יצחק פיין ואח' נ' בנק א"י בריטניה בע"מ ואח' , פ"ד ט 574, 575).

על דברים אלה הוסיף כבוד השופט מ' זילברג כי נראה לו שהחלטה שכזאת "אין מערערים עליה כלל, לא מן הדין ולא בנטילת רשות" ( שם ). זאת היתה דעתו גם כאשר הועלתה טענה שהיה על בית דין רבני לדחות את שמיעתו של עניין לרגל העובדה כי המבקש גויס לשירות מילואים. כפי שאמר שם "הרי שאלת הדחייה מסורה לבית הדין הדן בעניין ואין אנו מוכנים לסתור, גלל כן, את פסק-הדין שניתן" (בג"צ 99/62 יעקב סולטאן נ' בית הדין הרבני, טבריה ואח' , פ"ד טז 1763, 1768).

ראוי להוסיף כי לדעת כבוד הנשיא מ' שמגר, "רק בנסיבות קיצוניות ביותר יש מקום לכך, שבית המשפט העליון יכתיב לנשיא בית המשפט (או לסגנו), אימתי צודק והוגן לקבוע משפט או לדחותו - - -". (בג"צ 5836/87 יהושע הלפרין נ' סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים ואח' , פ"ד מא(4) 683, 702; ראו גם י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי , מהדורה שביעית, 752).

3.לא נטען ולא מצאתי שכבוד שופט בית המשפט המחוזי נהג חלילה "בשרירות לב" בדחותו את בקשתם של המשיבים, או שנתקיימו כאן "נסיבות קיצוניות ביותר" המצדיקות התערבות. לפיכך לא נפתח אותו פישפש צר שאפשר, אולי, לעבור בו בדוחק כדי לבטל החלטה שכזאת. גם לא מצאתי טעם טוב אחר לדבר זולת שיקול דעתי שלי; וזה לא די בו כדי להתערב בהחלטתה של הערכאה הדיונית במקרים כגון דא.

לפיכך אין מנוס מלדחות את הבקשה. בנסיבות העניין לא ייפסקו הוצאות.

המזכירות תמציא בדחיפות את העתקי ההחלטה לבאי כוח בעלי הדין ולכבוד בית המשפט המחוזי.