בש"פ 3833/98 אריק קורקוס נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין בבית משפט השלום בבאר-שבע (ת.פ. 1408/98) בגין עשרה אישומים של קשירת קשר לפשע, מסירת הודעה כוזבת על פשע, ניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, קבלת רכב גנוב והדחה. שמונה מתוך האישומים עניינם קשירת קשר בין העורר לבעלי רכב שהיו מעונינים להונות את חברות הביטוח שלהם, קרי לדווח לחברת הביטוח על גניבת הרכב ולקבל מן החברה את תמורת הרכב. העורר תיווך במכירת כלי

הרכב לרוכש מעזה. העבירה בוצעה באופן שהרכב נמסר לעורר, או לאדם אחר מטעמו, שהעביר את הרכב לאדם שבדיעבד נתגלה כסוכן משטרתי. הסוכן היה עובר את מחסום המשטרה ויוצר קשר עם הרוכש מעזה. כמו כן, העורר מואשם באישום העשירי, בכך שקיבל לידיו רכב בידיעה שהוא גנוב ומספרו מזוייף. באישום נוסף, מואשם העורר בניסיון להדחת נאשם אחר בפרשה, גיא אזולאי.

ביום 2.6.98 החליט בית משפט השלום (השופט נ' זלוצ'ובר) לשחרר את העורר לחלופת מעצר בתנאים של מעצר בית מלא והפקדת ערבות עצמית וערבויות צד ג' גבוהות. בית המשפט ביסס החלטתו על כך שמדובר בעבירות מרמה, ועל עקרון השוויון עם נאשם אחר בתיק, ששוחרר בשל פגם טכני. כמו כן, נתן בית המשפט משקל לגילו הצעיר של העורר (כבן 24) ולהעדר הרשעות קודמות. לעניין האישום בעבירת הדחה, בית המשפט קבע כי מדובר בעימות עם חשוד אחר, ובנסיבות המקרה אין זה מקרה חמור של הדחה.

על החלטה זו הוגש ערר של המדינה לבית המשפט המחוזי, ובערר נטען כי ריבוי המקרים ותכיפותם, שיטת הביצוע, קשירת הקשר עם האחרים, הארגון, התחכום והנגישות לעבריינים בעזה מורים על מסוכנות גדולה. בנוסף, נטען כי האישום בעבירת ההדחה בחקירה מורה על חשש מהשפעה על עדים. בית המשפט המחוזי (השופטת ר' יפה-כ"ץ) קיבל טענות אלה, והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו. בית המשפט קבע כי נטילת כלי הרכב, הגם שלא מדובר בגניבה אלא בהסכמת הבעלים, אינה ממעיטה מחומרת העבירות, שכן הביצוע מעיד על "מכונה משומנת", שאינה פחות חמורה מגניבת כלי רכב, ואף ניתן לומר שהיא מתוחכמת ומסוכנת יותר. לפיכך, בית המשפט קבע כי נסיבות האישומים מורות על "סיכון של ממש לציבור, לשלומו, לבטחונו ולרווחתו ולרכושו". בית המשפט גם הדגיש את העובדה שהעורר נעצר כבר בחודש אוקטובר 97', בחשד שביצע את העבירה נשוא האישום העשירי, ושוחרר. גם לאחר ששוחרר בתנאים, המשיך לבצע את העבירות האחרות המיוחסות לו. בנסיבות אלה, בהתחשב גם בכך שלעורר היה תפקיד מרכזי כחלק מ"כנופיה", העבירות הפכו ל"משלח ידו" של העורר, וכן בהתחשב באישום בניסיון ההדחה, החליט בית המשפט המחוזי כי אין מקום לחלופת מעצר. לעניין טענת האפליה בין נאשמים, בית המשפט המחוזי קבע כי יש שוני בין העורר לנאשם השני, שלו מספר קטן יותר של אישומים, ומעמדו בהיררכית הכנופיה היה נחות מזה של העורר. מעבר לכך, ציין בית המשפט כי הנאשם השני שוחרר בגלל רשלנות המשטרה, ולכן אין שיקול זה צריך להכריע מול השיקול של בטחון הציבור.

על החלטת בית המשפט המחוזי הוגש ערר זה, שבו, כמו בדיון בבית המשפט קמא, אין מחלוקת על קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, אלא טענת העורר מתמקדת בשאלה של חלופת מעצר. העורר טוען כי מדובר בעבירות רכוש, שבהן הטלת ערובות גבוהות מהווה אמצעי יעיל להרתיע את העורר. עוד הוא טוען, כי אמנם אין הבדל בין העבירות של העורר לבין עבירות גניבת רכב רגילות לעניין חומרת העבירות, אולם קיים הבדל לעניין מסוכנות. בעבירות המרמה, בהן מואשם העורר, יש צורך בשיתוף פעולה עם בעלי הרכב, ולכן לאחר שנחשפה הרשת, אין עוד סכנה ממשית כי ימשיך בפעילות. בנוסף, טוען העורר כי אין לייחס משקל רב לעובדה ששוחרר לאחר האישום העשירי והמשיך בעבירות, כי היה זה שחרור ללא תנאים מגבילים. לעניין עבירת ההדחה, אף שהעורר לא חולק על כך שסימן לגיא אזולאי לא לדבר, העורר טוען כי ספק אם הדבר עולה כדי עבירת הדחה, שכן לא עשה זאת תוך איום כלשהו, אלא רק העמיד את שותפו על זכות השתיקה שלו. בכל מקרה, לא מדובר בהדחה חמורה, המלווה בלחץ או איומים, והמעלה חשש משיבוש הליכים בעתיד. בנוסף, מדגיש בא-כוח העורר את העדרן של הרשעות קודמות לחובת העורר, גילו הצעיר, שירותו הצבאי המלא, ורשימת העדים הארוכה שתביא להתמשכות המשפט.

המחלוקת בין בית משפט השלום לבין בית המשפט המחוזי בשאלה של חלופת מעצר מעידה כי בשאלה זאת המקרה הוא מקרה גבולי. לאחר התלבטות החלטתי לקבל את הערר ולהסתפק בחלופת מעצר.

בנסיבות המקרה, ובמיוחד בהתחשב בעובדה כי לעורר אין עבר פלילי, דומני כי תנאים מגבילים שיוטלו על העורר כחלופת מעצר עשויים להפחית במידה רבה את הסכנה שימשיך בפעילות עבריינית תוך כדי ניהול משפטו. חלופה כזאת עשוייה להשיג את מטרת המעצר, ואם כך, יש להעדיף אותה, במצוות החוק, על פני המעצר. במיוחד כך משום שהמשפט נגד העורר, שרשומים בו עדים רבים, עשוי להתמשך זמן רב. העורר נתון במעצר כבר יותר מחודשיים וחצי. טרם היתה הקראה במשפטו. פגרת בתי המשפט בפתח. ספק אם המשפט יסתיים לפני שיחלפו תשעה חודשים מאז נעצר העורר. ההתמשכות הצפוייה של המשפט משפיעה על האיזון בין שיקול המסוכנות לציבור לבין שיקול החירות של העורר.

בנסיבות אלה אני מחליט לשחרר תא העורר מן המעצר. בתנאים שנקבעו על ידי בית משפט השלום, ואלה הם:

"א) המשיב לא יצא את פתח בית אמו לשום עניין ולשום צורך למעט הזמנת משטרה, או בימ"ש. במקרים דחופים יוכל לצאת את פתח ביתו באישור מת"ח או רמ"ח תחנת אשקלון ובהעדרם, הקצין התורן באותה תחנה.

ב.תיחתם ערבות עצמית בסך 100,000 ש"ח.

ג.תיחתם ערבות צד ג' של שני ערבים, כל אחד על סך 100,000 ש"ח. אחד הערבים תהיה אמו של המשיב שבביתה ימצא כאמור והערב הנוסף יהיה להנחת דעתו של מזכיר בית המשפט. הערבים ידאגו לפרוש חסותם על המשיב וימנעו מהמשיב ליצור אפילו קשר טלפוני עם מי מהמעורבים בפרשה זו.

ד.הפקדה במזומן בקופת בית המשפט בסכום של 25,000 ש"ח.

ה.צו עיכוב יציאה מן הארץ והפקדת דרכון במידה ויש דרכון.

ו.המשיב לא יצור כל קשר עם מי מהמעורבים במישרין ולא בעקיפין.

לא מולאו כל תנאי השחרור בערובה הנ"ל גם יחד, ישאר המשיב במעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו או עד למילוי כל התנאים במצטבר".

אוסיף כי אם יפר העורר תנאי מתנאים אלה, לאחר שישוחרר מן המעצר, הוא ייעצר שוב עד לתום ההליכים המשפטיים.