בש"פ 3834/06 לואי חוסין נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בנצרת (כבוד סגן-הנשיא א' אמינוף) בתיק ב"ש 1761/06 מיום 1.5.06, לפיה נדחה ערר על החלטת בית-משפט השלום בנצרת, אשר הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

כנגד העורר הוגש לבית-משפט השלום בנצרת כתב אישום, המייחס לו עבירה של תקיפת שוטר כדי להכשילו בתפקידו לפי סעיף 274(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק), עבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק ועבירה של סיוע לבריחה ממשמורת חוקית לפי 258(1) לחוק.

על-פי המתואר בכתב האישום, ביום 7.4.06, הגיעו שני שוטרים לתחנת הדלק בכפר עילוט בכדי לעצור את אחיו של העורר. משביקשו לעשות כן, הם הותקפו על-ידי העורר ועל-ידי אדם נוסף. עוד נטען בכתב האישום, כי העורר חנק את אחד השוטרים ובהמשך אף משך את אחיו מידי השוטרים וכך עלה בידו של האחרון להימלט ממעצר.

בד-בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה לבית-משפט השלום בנצרת בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

בית-משפט השלום הורה, ביום 14.4.06, על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו, בקובעו, כי קיימות ראיות לכאורה לביסוס אשמתו בביצוע עבירה של תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו וכי קיימת עילת מעצר בעניינו, הן בשל עברו הפלילי המכביד והן לאור המסוכנות הנשקפת מהתנהגותו. עוד קבע בית-משפט השלום, כי הטענות שמעלה העורר כנגד חוקיות מעצרו של אחיו, ייתכן וכוחן יפה ככל שהדברים נוגעים להתנגדות האח למעצר, אך הן אינן יכולות להכשיר את מעשיי תקיפת השוטרים על ידי העורר והאדם האחר.

על החלטת בית-משפט השלום בנצרת ערער העורר לבית-המשפט המחוזי בנצרת.

בית-המשפט המחוזי (כבוד סגן-הנשיא א' אמינוף) לא מצא מקום להתערב בקביעות הערכאה הראשונה, הן בנוגע לקיומן של ראיות לכאורה והן באשר להחלטה, כי מסוכנות העורר מקימה עילה למעצרו עד תום ההליכים. אשר לחלופת מעצר, קבע בית-המשפט המחוזי, כי לא ניתן להסתפק בחלופה כלשהי, וזאת לאור עברו הפלילי המכביד של העורר ובשל העובדה שבעת ביצוע המעשים הנזכרים בכתב האישום היו תלויים ועומדים נגדו שני עונשי מאסר על תנאי ברי הפעלה.

מכאן הערר שבפני.

בא-כוח העורר, בטיעוניו בכתב ובעל-פה טען, כי שגה בית-המשפט המחוזי כשקבע, כי אין מקום להתערבות בהחלטה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בפי העורר שתי טענות עיקריות: האחת, נוגעת לפגמים שנפלו, כך לדידי העורר, בהליך מעצרו של אחיו. בהקשר זה מציין העורר, כי לא הודע לאח על מעצרו, כי לא ניתן לו העתק מצו המעצר, וכן כי חלפו למעלה משישה חודשים למן העת שהוצא צו המעצר ועל כן תוקפו פג. לעמדת העורר, משנשמט הבסיס החוקי מתחת למעצרו של האח, הרי שממילא, לא ניתן יהיה להצביע על קיומן של ראיות לכאורה כנגדו בגין העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. שכן, כל פועלו התמצה בסיועו לאחיו להתנגד לביצוע מעצר שאינו כדין. טענתו השנייה של העורר הינה, כי ממעשיו לא נשקפת מסוכנות, הן משום שתקיפת השוטרים היתה תוצר של מעשה אקראי, לא יזום והן מפני שלא נגרמה להם כל חבלה. לבסוף, מציע העורר חלופת מעצר, אשר יש בה, כך לטעמו, כדי לאיין את מסוכנותו לציבור.

מנגד, בא-כוח המדינה סומך יתדותיו על החלטתו של בית-המשפט המחוזי ומבקש לדחות את הערר. זאת בטענה, כי מסוכנות העורר מצדיקה את מעצרו עד תום ההליכים.

לאחר עיון בהחלטותיהן של שתי הערכאות אשר קדמו לי, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר הראיות שבתיק, אשר הועמד לרשותי, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש לדחות את הערר.

כאמור, בחנתי את חומר הראיות שבידי המשיבה ואני סבור, כי התשתית הראייתית הקיימת, יש בה, בשלב זה, כדי להצדיק את המשך מעצרו של העורר עד תום בירור דינו.

בהחלטת בית המשפט המחוזי צוין, כי בא-כוח העורר אינו חולק על קיומן של הראיות-לכאורה שבידי המשיבה, וכי טענותיו באשר לאי-חוקיות המעצר נוגעות למישור המשפטי בלבד. עם זאת, היום הגיש בא-כוח העורר הודעה מטעמו, לפיה מעולם לא הסכים בדיון מ-20.4.06 לקיומן של ראיות לכאורה כנגד העורר.

בצדק, ציין בית-משפט השלום, כי גם אם תתקבלנה טענות אלו של העורר, הרי שייתכן ויש בהן כדי להצדיק את התנגדותו של אחיו למעצר הלא-חוקי, אך אין בהן כדי להכשיר את מעשיו האלימים של העורר כלפי השוטרים.

עוד מוסיף וטוען בא-כוח העורר בהודעתו מהיום כי לא ניתן לייחס לעורר הוראות חיקוק של סיוע לבריחה ממשמורת חוקית, תקיפה והכשלת שוטרים במילוי תפקיד מאחר והתפקיד אינו חוקי בשל פקיעת צו המעצר. גם טענה זו דינה להידחות. שכן, טענות העורר כנגד חוקיות המעצר של אחיו נכונות הן בנוגע להתנגדות האח למעצר, אולם אין בהן כדי להכשיר את מעשיי תקיפת השוטרים על-ידי העורר.

לא מצאתי ממש אף בטענות שהעלה העורר כנגד הקביעה בנוגע למסוכנותו לציבור. העבירות שמיוחסות לעורר, כפי שהן מתוארות בכתב האישום וכעולה מהראיות לכאורה, הינן עבירות המצביעות על בריונות ופגיעה קשה במשטרה בעת מילוי תפקידה באכיפת החוק. זאת ועוד, לא ניתן אף להתעלם מעברו הפלילי העשיר של העורר, הכולל, בין היתר, הרשעה במספר עבירות של אלימות, ובכללן עבירות של תקיפת שוטר, תקיפה הגורמת חבלה של ממש ושוד, וכן בעבירות רבות אחרות, שקצרה היריעה מלפרט את כולן. לכך מתווספת, כמובן, העובדה שבעת ביצוע המעשים האמורים היו תלויים כנגד העורר שני עונשי מאסר על תנאי ברי הפעלה. מן האמור, למדים אנו, כי העורר אינו נרתע מלנהוג באלימות, אף לא כלפי הגורמים האמונים על אכיפת החוק. אף העובדה, שלשוטרים לא נגרם כל נזק של ממש ממעשיו של העורר, אינה מפחיתה מחומרת מעשיו אשר אינו ירא מלהפר את החוק חדשות לבקרים. בנסיבות אלו, מקובלת עליי המסקנה, לפיה ממעשיו של העורר נשקפת מסוכנות של ממש, אשר אינה ניתנת לנטרול על-ידי חלופת מעצר.

סוף דבר, החלטתו של בית-המשפט המחוזי מקובלת עליי ולא מצאתי כל מקום להתערב בה.

הערר נדחה.