בש"פ 3859/99 ערן נקאש נ. מדינת ישראל

1.נגד המבקש הוגש כתב אישום שתוקן. נמחקה ממנו העבירה של פגיעה ברגשי דת. בכתב האישום שלושה פרטי אישום, המתייחסים לשלושה מקרים נפרדים ובכל אחד מהם מספר עבירות. באישום הראשון מיוחסות לעורר עבירות של התעללות בקטין על ידי אחראי, תקיפת קטין על ידי אחראי, מעשה מגונה בפומבי שימוש לרעה בכוח המשרה. באישום השני, מואשם הוא במעשה מגונה וגרימת חבלה חמורה ושימוש לרעה בכוח המשרה. ובאישום השלישי, הוא מואשם בחבלה חמורה ושימוש לרעה בכוח המשרה.

2.העורר נעצר על-ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת י. הכט) עד תום ההליכים נגדו. על כך הוגש הערר. בערכאה הראשונה ובפני בישיבה הקודמת, לא היתה מחלוקת שקיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים. בישיבה זו טען סניגור שהחליף את קודמו, כי אין ראיות לכאורה. בדקתי את התיק המשטרתי ולא מצאתי ממש בטענה זו. מחומר הראיות עולה תשתית, למצער לכאורית, מספקת להוכחת ההאשמות נגד העורר.

עוד טען הסניגור, כי אין לייחס למעשים את החומרה שהתביעה מייחסת להם. לא נגרמה חבלה של ממש ולחילופין יש להורות על חלופת מעצר, בבית הוריו של העורר. הרקע למעשים הוא כדלקמן:

3.העורר, שוטר משמר הגבול, לווה יחד עם שני שוטרים אחרים, שלושה עצירים קטינים, מבית מעצר אחד לבית מעצר אחר. שלושת העצירים היו בני מעוטים, קטינים בני 15 ו16-. במהלך הנסיעה, כשהם כפותים בידיהם ונתונים להשגחתם של שוטרים והעורר ביניהם, התעלל בהם העורר בצורה מחפירה ומסלידה. על פי המעשים המתוארים בכתב האישום - שלא אחזור עליהם - התבטאה ההתעללות בתקיפה פיזית לשמה, בהשפלה, במעשה מגונה מחפיר וברמיסת כבוד האדם באשר הוא אדם. מעשים דומים חזרו על עצמם הן כלפי עציר אחר בן מיעוטים, והן כלפי בני מעוטים שאינם עצירים, בבקשם לעבור במחסום.

4.התנהגות כזו המיוחסת לעורר, מעידה על אדם חסר מעצורים מוסריים מצפוניים או אנושיים, המנצל את המשרה והכוח הנתון בידו כדי להתעלל בקטינים חסרי ישע הנתונים למרותו, כשהם כפותים. יש במעשים כאלה כדי לשפוך אור על אישיותו של המערער שהתנהגותו חרגה לא רק מזו של אדם מן השורה, אלא מהתנהגותו של מי שאמור לייצג את המדינה כלפי אלה הנתונים למרותו ולפיקוחו. גם מעמד זה לא הרתיעו. נהפוך הוא, הוא השתמש בו לרעה. בכך יש להוסיף נופך של חומרה למעשיו שלוחי הרסן.

מעשים כאלה מעידים על עושיהם כי מסוכנים הם לציבור ונראה לי כי אין לצְפות את התנהגותו מחוץ לבית המעצר וכי חלופת מעצר לא תשיג את תכליתו, שהיא, הגנה על הציבור מפני מסוכנותו.

5.לא נעלמה ממני המלצת שרות המבחן לחלופת מעצר, בבית סבו וסבתו של העורר. התסקיר מעורר תמיהה ועולות ממנו לכאורה סתירות פנימיות. גם אלמלא כן, לא הייתי מוצאת לקבל את ההמלצה. על אף עברו הנקי, נראה מהתיקים המשמעתיים שתלויים לו מאחורי גבו כי המשמעת וההתנהגות הנורמטיבית אינן ממאפייני אישיותו.

הערר נדחה.