בש"פ 3865/97 יהב יונה,ח"כ נ. פרקליטת המדינה

עתירה לדיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט הגבוה לצדק, מיום 15.6.97, בבג"צ 2534/97 יהב נ' פרקליטת המדינה (טרם פורסם). ביום 20.7.97 החליט הנשיא כי על המשיבים להגיב על העתירה. משהוגשה התגובה החליט הנשיא (ביום 17.12.97) כי העתירה תידון בפניי.

2.העתירה המקורית הופנתה נגד החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה לאמץ את החלטתה של פרקליטת המדינה, בה נקבע כי מימצאי חקירת המשטרה בחשדות שסבבו את הפרשה שנודעה כ"פרשת בר-און", אינם מעלים ראיות מספיקות להגשת כתבי-אישום נגד ראש הממשלה ונגד שר המשפטים. בית המשפט דן בעתירה במותב חמישה (המשנה לנשיא והשופטים א' גולדברג, ת' אור, י' זמיר וד' דורנר). ארבעה משופטי ההרכב (המשנה לנשיא והשופטים גולדברג, אור וזמיר) הגיעו לכלל מסקנה כי אין להוציא בעתירה צו על-תנאי. השופטת דורנר, בדעת מיעוט, סברה כי מן הראוי להוציא צו שכזה. העתירה נדחתה, איפוא, ברוב דעות.

3.העתירה שבפניי היא לקיום דיון נוסף בשאלה שהוכרעה בפסק הדין. העותרים מודעים היטב לכלל, כי בעניין שנפסק בהרכב של חמישה שופטים, רשות לדיון נוסף תינתן "רק בנסיבות ייחודיות ויוצאות דופן, היינו במקרים חריגים שבחריגים" (הנשיא שמגר בדנ"א 2401/95 נחמני נ' נחמני

- החלטה בדבר קיום דיון נוסף [לא פורסמה], והנשיא ברק בבש"א 1481/96 נחמני נ' נחמני , תקדין-עליון 96(1) 348). ואולם בעתירה נטען, כי המקרה הנדון נופל בגדרם של אותם "מקרים חריגים שבחריגים". טענת העותרים היא, כי פסק-דין שופטי הרוב בעתירה המקורית קובע הלכה חדשה בשאלת דיות הראיות הנדרשות להעמדה לדין, וכי ההלכה שנקבעה עתידה להשפיע, באורח מרחיק-לכת, על אפקטיוויות מערכת הענישה בישראל. טיעון זה מכוונים העותרים נגד כלל "האפשרות הסבירה להרשעה", עליו עמד השופט גולדברג (בפיסקאות 3 ו4- לפסק-דינו). כלל זה מכנים העותרים בשם "מבחן חמישים ואחד האחוזים", שכן העולה ממנו, לטענתם, הוא, כי הפרקליטות רשאית להגיש כתב-אישום רק אם היא סבורה כי הסיכוי שהנאשם הפוטנציאלי יורשע בדינו גבוה מהסיכוי שהוא יזוכה. מבחן זה, טוענים העותרים, שונה מ"מבחן הראיות לכאורה", שרק השופטת דורנר, בדעת מיעוט, ביססה עליו את עמדתה. העותרים טוענים, כי בהלכה שיצאה מלפני שופטי הרוב יש משום חידוש ומשום קשיות. הלכה זו מנוגדת לפסיקה קודמת, לדעות המלומדים, לפרקטיקה הנהוגה במערכת התביעה ולמקובל בשיטות משפט אחרות; והנהגת מדיניות תביעתית שתתבסס עליה תביא להפחתה משמעותית במספר כתבי האישום שיוגשו על-ידי הפרקליטות, וכתוצאה מכך גם לירידה במספר העבריינים שיבואו על עונשם. בקשיותה של ההלכה יש, לטענת העותרים, כדי להצדיק קיום דיון נוסף, כשלגוף העניין, סבורים הם, יש להעדיף את גישתה של השופטת דורנר. העותרים מזכירים, כי שאלת דיות הראיות למתן צו מעצר עד תום ההליכים זכתה לאחרונה לבירור מקיף (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133). לא כן שאלת דיות הראיות לצורך הגשת כתב-אישום. סוגיה זו, טוענים הם, טרם זכתה לבירור יסודי במישור העקרוני, ולנוכח הבדלי הגישות בין שופטי הרוב לבין שופטת המיעוט בפרשתנו, ראויה היא להידון פעם נוספת בפני הרכב יותר רחב.

4.עמדת העותרים אינה יכולה להתקבל. השופט גולדברג, בפסק-דינו, אכן נדרש לכלל "האפשרות הסבירה להרשעה", אך זאת לא כאל מבחן תחליפי למבחן הראיות לכאורה, כמשתמע מטענות העותרים, אלא אך כאל אמת-מידה לגיבוש החלטה בשאלה, אם התשתית הראייתית הקיימת - אף שיש בה משום ראיה לכאורה לביצוע עבירה - אכן מצדיקה הגשת כתב-אישום. כלל זה מסווג השופט גולדברג כהנחיה פרשנית ראויה למושג "ראיות מספיקות לאישום", כמשמעו בסעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח חדש], תשמ"ב1982-. אך גם אם בסיווג זה יש מידה של חידוש, הרי שבעצם ההיזקקות לסיכויי ההרשעה, כאל שיקול לגיטימי ורלוואנטי בגיבוש ההחלטה התביעתית בשאלת הגשתו של כתב-אישום, אין כל חידוש; ובכלל זה, בעיקר, טמון הרציונל לנטייתו הידועה של בית המשפט שלא להתערב בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה, שלא להגיש כתב-אישום, מקום שההחלטה סומכת על קיום ספק בדיות חומר הראיות. ביטוי ברור לגישה זו ניתן, זה לא מכבר, בדברי השופט בך בבג"צ 3425/94 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד נ(4) 1, בעמ' 10:

"...נטייתנו להתערב בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה, המתייחסת לטיבו של חומר הראיות, למשקלו או לדיותו והנסמכת על כך כעל הטעם לאי-העמדה לדין, תהא מצומצמת מאוד ותתאפשר רק מקום בו ספקנותו של היועץ המשפטי בדבר משקל הראיות תהא בלתי סבירה בעליל (...).

חזקה על היועץ המשפטי לממשלה ועל אנשי הפרקליטות, כי החלטה מעין זו מתקבלת לאחר בדיקה מעמיקה ועניינית של כל חומר הראיות ואגב עימות בין הודעות העדים השונים, והערכת מהימנותן הלכאורית ומשקלן היחסי. ודוק: גם אם קיים חומר ראיות לכאורה להגשת כתב-אישום, עדיין יכול היועץ המשפטי להחליט להימנע מהגשתו, אם סבור הוא שסיכויי ההרשעה על-פי החומר שברשותו מועטים המה".

5.גם בהנחה שבסיווגו של כלל "האפשרות הסבירה להרשעה", על-ידי השופט גולדברג, ככלל של פרשנות למושג "ראיות מספיקות לאישום", יש משום העלאת הרף הראייתי הנדרש להגשת כתב-אישום, אין כדי להועיל לעותרים. שכן, בחינת הנמקתם של שופטי הרוב בפסק הדין נשוא העתירה מעלה, כי דיון נוסף בשאלת דיות הראיות לצורך העמדה לדין, גם אם יתקיים, לא יוכל לשנות את התוצאה אליה הגיע ההרכב, אלא יהיה בעל אופי אקדמי גרידא; "והלכה מיוסדת היטב היא מלפנינו, כי בחשיבותה של הסוגיה ההלכתית אין, ככלל, כדי להצדיק קיום דיון נוסף, מקום שלהכרעה המבוקשת לא תהיה נפקות מעשית ביחס לבעלי הדין" (דנ"א 3444/97 ציון חיימס נ' איילון חברה לביטוח , תקדין-עליון 97(4) 530, בעמ' 531, והאסמכתאות המאוזכרות שם). יושם אל לב, בהקשר זה, כי הכרעת שופטי הרוב התבססה, לא רק על הנמקתו של השופט גולדברג, אלא גם על נימוקיו הנוספים של השופט אור, להם הסכימו המשנה לנשיא והשופט זמיר. השופט אור התמקד בשאלת היקף מיתחם הסבירות של החלטה מינהלית. לגישתו, בקביעת היקף זה יש להביא בחשבון גם את כישוריו של הגוף המינהלי שקיבל את ההחלטה. במקרה הנוכחי המדובר ביועץ המשפטי לממשלה, שבמידרג הגופים המינהליים יש לשייכו, בשל כישוריו המיוחדים, למדרגה גבוהה ביותר. ההחלטה נשוא הדיון - האם להעמיד אדם לדין? - מצויה בתחום סמכותו המובהקת של היועץ המשפטי לממשלה. על כן יש להכיר במיתחם סבירות רחב להחלטותיו בדבר דיות הראיות לשם העמדה לדין, והתערבות בהן תהא מוצדקת רק במקרים נדירים. במקרה הנוכחי נערכה בדיקה מעמיקה ועניינית של חומר הראיות, והמסקנה - כי יהיה קשה מאד להוכיח את האשמה במידת הוודאות הדרושה במשפט פלילי, ועל כן אין מקום להגיש כתב-אישום - אינה חורגת ממיתחם הסבירות. על כן, קבע השופט אור, אין להתערב בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה. לעמדה, זו, כאמור, הסכימו המשנה לנשיא והשופט זמיר, ומכאן שהיא התקבלה על דעת רוב שופטי ההרכב. באשר להנמקתו של השופט אור, לפיה דין העתירה להידחות שכן יש להכיר במיתחם סבירות רחב במיוחד באשר להחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה בשאלת דיות הראיות לשם העמדה לדין, לא נתבקש דיון נוסף; ומכאן שמסקנה זו, של רוב שופטי ההרכב, תישאר בעינה גם אם תינתן רשות לדיון נוסף בהנמקתו של השופט גולדברג. בנסיבות אלה, כאשר במתן רשות לדיון נוסף לא יהיה כדי לשנות את תוצאת פסק הדין, אין מקום להתיר קיום דיון נוסף.

6.תמיכה למסקנה כי אין להתיר דיון נוסף נובעת גם מכך שההכרעה בדיון המקורי נפלה בהרכב חמישה. אכן, בבש"א 1481/96 הנזכר לעיל נפסק - ברוב דעות - כי נתונה לנו הסמכות להחליט על קיום דיון נוסף גם כאשר פסק הדין המקורי ניתן בהרכב מורחב. בכך נפרץ פתח בתפיסה שהיתה מקובלת בעבר, כי הסמכות להורות על קיום דיון נוסף נתונה לבית המשפט רק לגבי עניין שפסק בו בשלושה (ראו סעיף 30(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-, והאמור בספרו של י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 7, בעריכת ש' לוין, 1995), 871). ואולם הפתח שנפרץ ראוי שיישאר סדק צר. קיומה של הסמכות לחוד, ושאלת אופן ותדירות הפעלתה לחוד. החלטה על קיום דיון נוסף בעניין שפסק בו בית המשפט העליון בחמישה היא בסמכותנו; אך סמכות זו, לדידי, טוב לה שלא תופעל, ולמצער, אין להפעילה אלא לעתים נדירות ובנסיבות יוצאות דופן. המקרה הנוכחי אינו יוצא מכלל זה.

7.מטעמים אלה הנני מחליט לדחות את העתירה.