בש"פ 3868/11 חוסין אגבאריה נ. מדינת ישראל

1.

המבקש נעצר בתאריך 17.5.2011 בחשד להחזקת סמים לצריכה עצמית, היזק לרכוש במזיד וסחיטה באיומים בגין אירוע שהתרחש לכאורה בביתו ביישוב מוסמוס יממה קודם לכן. בתאריך 18.5.2011 הגישה המשיבה, באמצעות המשטרה, בקשה לבית משפט השלום בחדרה להאריך את מעצרו של המבקש בחמישה ימים. בפרוטוקול הדיון שהתקיים באותו יום בפני כב' השופט מ' מסארווה הודיעו הצדדים כי הם מקבלים את הצעת בית המשפט להאריך את מעצרו של החשוד להשלמת פעולות החקירה עד לתאריך 20.5.2011, בשעה 12:00, וכי: "מוסכם עליהם כי החשוד ישוחרר ויהיה בהרחקה מבית המשפחה בישוב מוסמוס למשך 7 ימים" (להלן: הסכמת הצדדים ). על יסוד הסכמת הצדדים, הורה בית המשפט כי העורר ייעצר עד למועד הנ"ל, וכי עם שחרורו יהיה מנוע מלהגיע לבית המשפחה ביישוב למשך שבעה ימים.

2.

בתאריך 20.5.2011, על אף הסכמת הצדדים, עתרה המשיבה להארכת מעצרו של המשיב לצורכי השלמת חקירה, וזאת נוכח הנחיות פרקליטות המחוז, שעיינה בתיק, ונוכח ראיות נוספות שהתגלו לה בינתיים לדבריה. המבקש עמד על קיום הסכמת הצדדים, העולה לסברתו כדי הבטחה שלטונית מחייבת. בית המשפט (כב' השופט נ' ג'השאן ) קבע בהחלטתו כי את הסכמת הצדדים יש לקיים, וכי יש להורות על שחרור המבקש ממעצר, בכפוף לחתימתו על ערבות עצמית ולאיסור על כניסתו ליישובו למשך שבעה ימים.

3.

המשיבה עררה מיידית על ההחלטה הנ"ל בפני בית המשפט המחוזי בחיפה. בדיון שהתקיים בתאריך 20.5.2011 היא טענה כי חוקר המשטרה כלל לא נתן את הסכמתו לשחרור המבקש ממעצר בתום חקירתו עד לתאריך 20.5.2011, לחלופין היא גרסה שאם החוקר נתן את הסכמתו, אזי זו ניתנה ללא סמכות, ולחלופי חלופין – כי הנסיבות נשתנו עד כדי שיצדיקו את הבקשה להמשך מעצר המבקש.

4.

בית המשפט המחוזי הנכבד (כב' השופט י' כהן ) עמד בהחלטתו על כך שהתנהלות המשטרה מעוררת תמיהות, והביע דעתו שנסיונות המשטרה לסגת בה מן ההסכמה שנרשמה – בעייתית, וכי נראה שיש לצפות מן המשטרה לנורמות אחרות של התנהלות. עם זאת, נוכח מסוכנותו הרבה של המבקש, כעולה מעיון בחומר החקירה, ובשים לב לכך שהחקירה לא הסתיימה, נקבע שיש לתת להבטחה השלטונית משקל נמוך יחסית, ולצורך הבטחת שלום הציבור בכלל ובני משפחתו של המבקש בפרט יש להורות על המשך מעצרו של המבקש עד לתאריך 23.5.2011, שעה 14:00.

5.

מכאן הבקשה למתן רשות ערר שבפניי, שהוגשה אתמול (22.5.2011) בשעות הבוקר, בגדרה טוען המבקש כי הסכמת הצדדים מהווה הבטחה שלטונית מחייבת, שהפרתה ומתן המשקל הנמוך לה בבית המשפט המחוזי מצדיקים מתן רשות לערור כאמור, וכי לגוף הדברים לא אירע כל שינוי בנסיבות שיצדיק את נסיגת המשיבה מהסכמתה, או את המשך מעצרו של העורר.

6.

בתום דיון שהתקיים בפניי אתמול אחר הצהריים, ונוכח הבעייתיות שהסתמנה בשחרורו של המבקש לחלופת מעצר בלא שיוצגו פרטיה, ובמיוחד – משמורנים מתאימים, עתר המבקש להצגת חלופת מעצר סבירה, ובהתאם הוריתי בהחלטתי בתום הדיון כי דיון המשך יתקיים בפניי בתאריך 23.5.2011 בבוקר, וכי המבקש יביא את המשמורנים המוצעים לדיון. בהחלטתי, שהוקראה באולם, הבהרתי כי שירות בתי הסוהר והמשטרה יאפשרו למבקש לבצע שתי שיחות טלפון ממקום מעצרו, על מנת לנסות להסדיר את פרטי חלופת המעצר המוצעת. ראוי לציין כי נציג המשטרה שהיה נוכח באולם הביע השגתו על קביעתי זו, אך ראיתי לנכון להבהיר לו ברחל בתך הקטנה כי המשטרה מחויבת לפעול כאמור.

7.

בפתח דיון ההמשך, שהתקיים הבוקר, הוברר כי לא ניתנה למבקש האפשרות לקיים את שיחת הטלפון ממקום מעצרו על מנת להסדיר את פרטי החלופה המוצעת, בניגוד להחלטתי הנ"ל. נציג המשטרה (אותו קצין שנכח אף אתמול בדיון) נימק זאת בכך שאין המדובר באחריות המשטרה, אלא באחריות השב"ס, נימוק שהוא בעייתי בשים לב לעובדה שבהחלטתי התבקשו שני הגורמים (השב"ס והמשטרה) לאפשר למבקש לקיים את שיחות הטלפון האמורות. לטענת המבקש, בהיעדר שיחות, ומטעמים נוספים – לא עלה בידו לפעול לאיתור משמורנים מתאימים. בנסיבות האמורות, ובשים לב לכך שמועד מעצרו הנוכחי של המבקש ממילא אמור להסתיים היום בשעה 14:00, הסכימו הצדדים כי ראוי לה לשאלת המשך מעצרו של המבקש להתברר בבית משפט השלום, אם הדבר יתבקש. בא-כוח המשיבה הוסיף כי המשיבה תגיש כנראה עוד היום הצהרת תובע, או כתב אישום נגד המבקש, בצירוף בקשה לעוצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בהקשר זה הסכימו הצדדים כי בנסיבות העניין יישמרו להם כל טענותיהם וזכויותיהם. הסכמות אלה נכללו בהחלטתי שניתנה בתום הדיון, כאשר הבהרתי כי בדעתי להוסיף הערות נוספות באשר למכלול, וכך אני עושה בהחלטתי עתה.

8.

שותף אני לעמדת בית המשפט המחוזי הנכבד בחיפה לעניין התמיהות באשר להתנהלות המשטרה במכלול, ואבהיר: תחילה, בחרה המשטרה לסגת בה מהסכמת הצדדים שנמסרה בדיון מתאריך 18.5.2011. לאחר מכן, בעררה לבית המשפט המחוזי, נעשה נסיון להתנער מאותה הסכמה, ולחלופין – נטען כי נציגה של המשטרה, שעתר למעצרו של המבקש, לא היה מוסמך להגיע להסכמות אודות שחרורו של המבקש בתום החקירה. דומה כי ניתן היה לבחור בדרך פעולה אחרת (ואולם לא כך נעשה). מלכתחילה היתה המשטרה יכולה להימנע ממתן הסכמה באשר לשחרורו של המבקש בתום שלושה ימי חקירה, ולנסות לשכנע את בית משפט השלום אף בלא הסכמתו של המבקש, שניתנה על-יסוד הבטחת המשטרה – כי יש להאריך את מעצרו של המבקש. היא יכולה היתה גם לסייג את הסכמתה, למקרה של גילוי ראיות חדשות, או דרישה של הפרקליטות להשלמת חקירה. אולם מתן הסכמה בלתי מסויגת, ואז התנערות ממנה, מעוררות קושי, אם לנקוט לשון המעטה. ברי כי יהיו נסיבות שיצדיקו לעתים נסיגה מהבטחה בלתי מסויגת להסכים לשחרורו של חשוד, אך נסיבות אלה צריכות להיות ככלל משמעותיות, ולא צפויות יחסית, כגון: הצורך בביצוע פעולות חקירה נוספות, או מסוכנותו של המבקש – נתון שספק אם השתנה בין 18.5.2011 לבין 20.5.2011.

אם לא די בקשיים האמורים, התווספה עתה מניעת האפשרות מן המבקש לקיום שיחות הטלפון, בניגוד מפורש להחלטתי מתאריך 22.5.2011, כאשר לטענת המבקש מניעה זו הקשתה עליו להשיג משמורנים. ברי כי אין דרך לאשש טענה זו של המבקש ולדעת האם רק מטעם זה לא עלה בידו להשיג משמורנים, אולם נוכח מניעת השיחות, אין אף דרך לשלול מניה וביה את הטענה האמורה.

9.

מעצרו של המבקש צפוי איפוא להסתיים בתוך זמן קצר, ושאלת המשך מעצרו תעלה אם כן בערכאה הדיונית, בין אם בגדרי בקשה להמשך מעצר ימים, או בגדרי בקשה למעצר עד תום ההליכים, אם אכן יוגש נגדו כתב אישום. כהסכמת הצדדים, הם יוכלו לטעון כהבנתם באשר להשלכת האירועים האמורים על שאלת המשך מעצרו של המבקש. עם זאת, ואף שהדבר מייתר את הצורך בהכרעה בבקשה שבפניי, ראיתי לנכון להוסיף דברים, כפי שהובאו בפיסקה 8 לעיל, שהרי אכן מדובר בהתנהלות בעייתית של המשטרה בכל הקשור למעצרו של המבקש עד הנה, וזו הביאה לכך שהבקשה שבפניי הפכה לעיונית. הנה כי כן כדי שזכויותיו של המבקש תישמרנה, ראוי שבית המשפט שידון בבקשה להמשך מעצרו של המבקש, ככל שתוגש – יוכל להביא בחשבון גם נתונים אלה בדבר הפרתה של הסכמת הצדדים ואי-כיבוד החלטתי – במסגרת מכלול שיקוליו בדבר חלופת מעצר אפשרית.

10.

נוכח התנהלות העניינים שפורטה לעיל ודברים שהושמעו בדיון שהתקיים בפניי היום לגבי כתב האישום שצפוי שיוגש, אני מרשה לעצמי להביע תקווה כי גורמי האכיפה לא יעצימו מעבר לנדרש את האישומים נגד המבקש, אשר ניהל את ההליכים בפניי על-פי זכויותיו , ואם יעשו כן – ברי כי זכויותיו (לרבות העלאת טענה להגנה מן הצדק) תהיינה שמורות לו.