בש"פ 3880/02 רומן גונטמכר נ. מדינת ישראל

1.לבית המשפט המחוזי בחיפה הוגש כתב אישום נגד העורר בגין עבירות של חטיפה לשם כליאה, כליאת שווא, סחיטה באיומים, תקיפה ותקיפה הגורמת חבלה ממשית, הדחה בחקירה, איומים, החזקת סכין שלא כדין, החזקה ושימוש בסם מסוכן לצריכה עצמית והחזקת כלים לצריכת סם. עם הגשתו של כתב האישום עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד לתום משפטו. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ומכאן הערר שבפניי.

2.תיאור העובדות בתמצית, לפי האמור בכתב האישום, הוא זה: צעירה, ילידת 1982, עלתה ארצה בגפה (להלן - המתלוננת). היא שהתה בקיבוץ, שם למדה בבית ספר תיכון. בשנת 1999 נקשרו קשרי חברות בין המתלוננת לבין העורר. לאחר מספר חודשים ביקשה המתלוננת לנתק הקשר עם העורר. בתגובה הוא היכה את המתלוננת ואיים עליה, כי אם תעזבו "יהיו לה חיים רעים". העורר היכה את המתלוננת בהזדמנויות נוספות ואיים עליה. ביום 26.4.00 הגישה המתלוננת תלונה למשטרה. זמן מה לאחר מכן השניים נפגשו ברכבו של העורר. העורר הצמיד סכין לצווארה של המתלוננת, איים עליה והפחידה, מתוך כוונה להביא לכך שלא תעזבו. בהמשך איים העורר על המתלוננת שתחזור בה מתלונתה, ואכן היא חזרה בה. בשל חששה מפני העורר, עזבה המתלוננת את הארץ בחודש יולי 2000 וחזרה ארצה בחודש ספטמבר 2001.

לאחר כחודשיים, השניים נפגשו באקראי. זמן קצר לאחר מכן, בחודש מרץ 2002, הגיע העורר למקום עבודתה של המתלוננת. היא סירבה לדבר עימו והוא חיכה לה במקום עד סיום עבודתה. העורר הוסיף ואיים על המתלוננת כי יהרוג אותה, אם לא תחזור להיות חברתו. המתלוננת הגישה תלונה נוספת למשטרה, ביום 11.3.02. ביום המחרת נערכה פגישה בנתניה בה נכחו מספר אנשים, בהם אף העורר ומי שהיה אותה עת חברה של המתלוננת, מיכאל ליטבק. בעת שאותם אנשים נפגשו ישבה המתלוננת במכונית בקרבת מקום. במהלך אותה פגישה דרש העורר ממיכאל, כי המתלוננת תבוא אליו למשך שבוע, שאם לא כן הוא יהרוג אותה. מיכאל סירב לדרישה. בעקבות זאת איים העורר על מיכאל ובהמשך שלף סכין, אלא שחברו של העורר לקח את הסכין מידי העורר. ביום שלאחר מכן - 13.3.02 - חזרה המתלוננת לקיבוץ. העורר חיכה לה בשעה שירדה מן האוטובוס, תפס אותה וכפה עליה באיומים לבוא עימו לדירה בבנימינה. שם הוא כלא אותה והחזיקה בניגוד לרצונה במשך שבוע ימים. במהלך אותו שבוע השתמש העורר בסם מסוג קנבוס מספר פעמים.

3.בית המשפט המחוזי בחן את חומר הראיות ומצא חיזוקים לתיאוריה של המתלוננת בהודעות של עדים שונים, שאמורים להעיד במשפט. כך למשל, תמיכה לדברי המתלוננת, בכל הנוגע לאירועים שקדמו לנסיעתה לחו"ל בחודש יולי 2000, נמצאה בדבריה של מי שהייתה המחנכת שלה, רחל טבת. התשתית הראייתית הנדרשת לעניין האירוע שהתרחש ביום 12.3.02 נמצאה, בין השאר, בהודעתו של מיכאל ליטבק. עם זאת, בית המשפט קבע כי הראיות באשר לחטיפתה של המתלוננת וכליאתה במשך שבוע ימים מוצקות פחות מן הראיות המבססות את האמור בכתב האישום לגבי יתר העובדות שבו. עוד נמצא, כי קיימת עילת מעצר, משום שיש יסוד סביר לחשוש שהעורר יסכן את בטחונה של המתלוננת, כי יגרום לשיבוש הליכי משפט וכן להתחמקות מהליכי שפיטה. עוד צוין, כי לחובת העורר רשומות הרשעות קודמות בעבירות איומים, תקיפה, העלבת עובד ציבור וכן בעבירת סם. בסופו של דבר הוחלט, שלא ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעות חלופה.

4.בערר טענה פרקליטתו של העורר, כי עוצמתן של הראיות אינה מצדיקה שייעצר עד תום ההליכים. הטיעון התמקד באמור בכתב האישום באשר לחטיפתה של המתלוננת וכליאתה. מטעם העורר הוצגו עוד בבית משפט קמא תצהירים שונים, שלא הובאו לעיונה של המשיבה. המטרה הייתה להראות שאין יסוד לגרסתה של המתלוננת, כי העורר חטף אותה וכלא אותה בבנימינה. מוכן אני לקבל שעוצמתן של הראיות בכל הנוגע לחטיפה ולכליאה אינה מצדיקה לעצור את העורר עד תום ההליכים. אף על פי כן, הנני בדעה כי קיימת הצדקה לעצור את העורר בשל הסיכון הגבוה לבטחונה של המתלוננת, וכאשר קיימות ראיות לכאורה מוצקות לגבי מותר העובדות שבכתב האישום (פרט לחטיפה ולכליאה).

עיינתי בחומר החקירה ולאור האמור בו מתקבלת תמונה קשה. התנהגותו של העורר בעת הפגישה בנתניה, שם נכחו אנשים נוספים פרט למתלוננת ולעורר, מצביעה על יחס אובססיבי מצידו של העורר כלפי המתלוננת (הדבר עולה, בין היתר, מתיאוריהם של מיכאל גוסקוב, מיכאל ליטבק ורומן טיאגונוב). מכאן מתחייבת המסקנה, כי חלופה למעצר אינה מתאימה ואינה ראויה. הסיכון הקיים מן העורר כלפי המתלוננת מחייב את החזקתו במעצר עד תום ההליכים.

הערר נדחה.