בש"פ 3881/99 אילן ראובן נ. מדינת ישראל

העורר נעצר עד תום ההליכים נגדו על פי החלטת בית המשפט המחוזי לאחר שקודם לכן שוחרר בתנאים על ידי בית משפט שלום. העבירות המיוחסות לו הן סחר בסם מסוכן והחזקת סם שלא לצריכה עצמית.

טענתו של הסניגור המלומד מתמקדת בהעדר ראיות לכאורה, כשהוא מצביע בין השאר על כך שבתי המשפט שדנו בענין לא ראו עין בעין את שאלת קיומן של ראיות לכאורה באותן ראיות שנאספו כנגד העורר. לדבריו ארבע ראיות מרכזיות מדברות לכאורה נגדו וכל אלה אינן עומדות איתן. הראיות הלכאוריות הן טביעת אצבעו של העורר על שקית הניילון ששימשה לעטיפת הסם, זיהוי החולצה של העורר על-ידי המשטרה כחולצה שלבש מוכר הסם, זיהוי העורר על-ידי נהג המונית, הפרכת האליבי שמסר העורר והימצאותו מחוץ לבית הוריו בעת מסירת הסם, כשהוא מפר תנאי מעצר בית. על פי הטענה, אף אחת מראיות אלה אינה נתמכת בעדות של ממש, כאשר ההודעות סותרות וכאשר טביעת האצבע מוצאת הסבר מניח את הדעת.

בחנתי ושקלתי את הטענות שהועלו ונחה דעתי שקיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר ומקובלת עלי החלטתו של בית המשפט המחוזי על נימוקיה. משכך, קמה נגד העורר חזקת מסוכנות אותה לא הפריך.

בעבירות מהסוג המיוחס לו אין ליטול סיכון ולאפשר לנאשם להתהלך חופשי בחוצות ושום חלופה אינה מספקת למנוע המשך העסוק בסחר בסמים באופן ישיר או עקיף באמצעות אחרים.

אשר על כן דין הערר להדחות והוא נדחה בזה.