בש"פ 3898/01 מנצור כריכלי נ. מדינת ישראל

1.כתב האישום מייחס לשני העוררים עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. על פי הנטען בכתב האישום, ביקש המתלונן - לינג טנג לרכוש בחנותם של העוררים מכשיר טלפון נייד. הוא בחר במכשיר ושילם עבורו, אך העוררים סברו כי עליו להוסיף לסכום הקניה 30 ש"ח נוספים. משלא נענה לבקשתם ועשה דרכו החוצה, חברו העוררים יחד עם אחרים, כך על פי כתב האישום, ותקפו את המתלונן באכזריות. כתוצאה מתקיפתם, נגרמו לו שבר בגולגולת, שבר בארובת העין, שבר באף ופגיעות נוספות. בית המשפט המחוזי בתל-אביב, הורה על מעצרם של העוררים ושל אדם נוסף, שהיה שותף, על פי הנטען, למעשים נשוא האישום - עד תום משפטם.

כנגד החלטה זו מופנה הערר.

טענתם העיקרית של העוררים היא כי הם נאלצו לתקוף את המתלונן לאחר שזה תקף אותם עד כדי סיכון חייהם ולא הותיר בידם ברירה אלא להכותו אפיים ארצה. הם מצביעים על העובדה שהמתלונן נפל ארצה יותר מפעם אחת ובכל פעם קם וביקש לתקוף אותם מחדש. עיקר נזקו של המתלונן, כך הם טוענים, בא לו משביקש לנגוח בראשו את אחד העוררים - ופגע תחת זאת בעמוד בטון. גרסה זו מעוררת קושי רב בנסיבות המקרה.

2.אכן, מן העדויות המצויות בתיק המשטרה עולה כי המתלונן לא נס על נפשו ובמין עיקשות מופלאה ביקש בכל פעם לריב את ריבו עם העוררים. ייתכן והסיבה לכך היא, שאחרי שלא הוסיף על המחיר שכבר שילם, נטלו ממנו העוררים את הטלפון שקנה, וגם את כספו הותירו בידם, עד שבחר לחרף נפשו כדי להשיב לעצמו את רכושו. מכל מקום אין בהתנהגותו כדי להצדיק את מעשיהם של העוררים.

עדי הראיה למקרה, שני עוברי אורח שנקלעו למקום, חזו בשלבים שונים של האירוע. עד התביעה ר' הגיע למקום כשראה את המתלונן שוכב על הקרקע כשפניו מדממים. הוא הבחין כי המתלונן התאושש אחרי כמה דקות ועשה ניסיון לתקוף את העוררים. בעת הזאת היה המתלונן מצוי כנראה מחוץ לחנותם של העוררים. ר' מעיד כי יושבי החנות עליהם נמנו העוררים הכניסו את המתלונן אל תוך החנות כשהם גוררים אותו על הרצפה, וכך כשהוא שכוב על הרצפה, בעט אחד מהם בצלעותיו. או אז נטל המתלונן אבן בידיו וביקש להכות באמצעותה את אחד התוקפים. השניים קפצו עליו בשני צידיו, והפילו אותו ארצה. בשלב זה התרחק ר', שעלה בינתיים לאוטובוס, מן המקום. על פי עדותו, תקפו את המתלונן מספר אנשים אולי "אפילו שבעה".

3.העד י' הגיע למקום בשלב מאוחר יותר, כשהוא נוסע ברכבו. הוא ראה את המתלונן שוכב על הרצפה, זב דם; כשביקש המתלונן - כך על פי עדותו של י' - לקום לקראת תוקפיו, חבט בו אחד התוקפים במנעול. תוקף נוסף הצטרף גם הוא עם מנעול מברזל וחבט בראשו של המתלונן. בשלב זה, כך העיד העד י', "נפתח לו הראש". המתלונן שוב ביקש לקום לקראת יושבי החנות ואחד מהם שוב חבט בו בראשו במנעול. דם זב מראשו והוא נפל על הארץ ולא יכול היה לקום עוד, אולם משהרים קמעא את ראשו, בא לקראתו בריצה אחד התוקפים ושיגר לעבר ראשו בעיטה עד שהמתלונן לא זע עוד. העד סבר שהמתלונן מצא את מותו, ראה את התוקפים בורחים מן המקום, עקב אחריהם במכוניתו והזעיק את המשטרה.

4.כאמור העוררים, אינם חולקים עוד על העובדה שהיו בין התוקפים. טענתם כי נאלצו לעשות כך כדי להגן על עצמם אינה מתיישבת לכאורה עם הראיות. המדובר, על פי עדויות, בשני בחורים צעירים מגודלי גוף ובמתלונן "קטנצ'יק רזה". גם על פי עדותם של העוררים קשה להצביע על צידוק לעוצמת התקיפה, לשימוש שעשו במנעולים כבדי משקל ולעובדה שגרמו חבלה כה קשה למתלונן - שהגיע לבית החולים עם שבר בגולגולת, שבר באף ושבר בארובת העין.

העוררים טוענים היום כי משקל הראיות לחובתם פחת בשל שהמתלונן לא ניתן לאיתור לאחר שנעלם מבית החולים. הרופאים בבית החולים הביעו דעתם כי העובדה שהמתלונן עזב את בית החולים מעוררת דאגה רבה לשלומו בשל המצב הרפואי הקשה בו היה נתון. התביעה סבורה כי עובדה זו, לאמור עצם היעלמות המתלונן, אך מחזקת את הצורך במעצרם של העוררים, שכן חשד כבד מוטל עליהם בעניין זה. המשטרה לא ידעה כלל על דבר היעלמותו של המתלונן מבית החולים עד שבא עורך דין מטעמם של העוררים וסיפר על כך. עורך הדין העדיף שלא למסור לשוטרים את מקור הידיעה הזו.

אם נוסיף על כך - כך מדגישה התביעה, את העובדה שעדי התביעה הנותרים אחוזי פחד ויראה עד שאינם מוכנים ששמותיהם יתגלו לעוררים והרי לכם, לדעתה, הוכחה נוספת לכך ששחרורם של העוררים יסכן את בטחון הציבור וישבש את הליכי המשפט.

5.התיאורים שבאו מפי עדי התביעה קשים וחמורים. הם כינו את עוצמת המעשים שכוונו כלפי המתלונן כ"מעשים נאציים" מעוררי חלחלה. בנסיבות המקרה קמה כנגד העוררים חזקת מסוכנות בשל אופי המעשים המיוחסים להם, וזו לא נסתרה. מסוכנות זו מקימה עילת מעצר נגדם ואין גם עילה להתערב בהחלטת שופטת בית המשפט המחוזי כי אין מקום במקרה זה, להמיר את המעצר בחלופה אחרת.

הערר נדחה.