בש"פ 390/08 אשרף חטיב נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט יצחק כהן ) אשר דחה ערר כנגד החלטת בית משפט השלום בנצרת (כב' השופטת כ' רוטפלד-הפט ) בה הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים.

2.העוררים הואשמו בעבירות חמורות של תקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות, תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות, נסיון להפרת הוראה חוקית, בריחה ממשמורת חוקית, ושיבוש מהלכי משפט. האישומים נסבו על המסכת העובדתית הבאה:

העורר 1 הוא אחיו של נאסר חטיב, ועורר 2 הוא בן אחיו של נאסר עבד אלחטיב. ביום 21.11.07 הגיע כח משטרה מצויד בצווי חיפוש כדי לערוך חיפוש אצל נאסר ועבד, במהלך החיפוש, התקדמו השוטרים לעבר מבנה ובו דיר מקנה שיוחס לנאסר. נאסר ניסה להניא את השוטרים מלהיכנס למקום, ותקף את אחד השוטרים בראשו. השוטר הודיע לו כי הוא עצור, ובתגובה נאסר השתולל, התנגד למעצר ותקף את השוטר בחבטות אגרופים בפנים ובגוף. קצין שנימנה על הכוח המשטרתי חש לעזרת השוטר המותקף, וניסה להדוף מעליו את נאסר. אז לפתו העוררים את הקצין, תוך הנחתת מהלומות אגרוף על פניו. הקצין הודיע להם כי הם עצורים, אך הם המשיכו להכות בו. הקצין נפל ארצה, והשניים המשיכו להלום בו באגרופים ולבעוט בו בכל חלקי גופו. הקצין הצליח לקום, הודיע לשניים שהם עצורים והזהיר אותם כי יעשה שימוש בגז פלפל אם הם יתקרבו. השניים החלו ליידות בו אבנים, ואז הקצין ריסס לכיוונם גז פלפל, והם ברחו מן המקום. לשוטר ולקצין נגרמו חבלות חמורות בגופם כתוצאה מתקיפות העוררים, ושניהם נזקקו לטיפול רפואי.

מספר ימים לאחר האירוע הנדון, הגיעו שוטרים לביתם של העוררים והודיעו לבאי הבית כי הם דרושים לחקירה. העוררים לא התייצבו לחקירה, אף שידעו על זימון המשטרה. ביום 30.12.07 הגיעו שוטרים לבתיהם של העוררים, והציגו את צווי המעצר שהוצאו כנגדם בפני בני המשפחה. בני הבית דחו את השוטרים בטענות שוא, בעוד כל אחד מהעוררים מתחבא במקום מסתור בביתו.

2.המדינה בקשה את מעצרם עד תום ההליכים של העוררים. בדיון בבקשה לא היתה מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה. עיקר הדיון נסב על שאלת קיומה של חלופת מעצר. בא-כוח העוררים טען כי יש לשחרר את מרשיו לביתם, ולאפשר להם לחזור לעבודתם. המדינה התנגדה, בטענה למסוכנותם של העוררים ולפגיעתם החמורה בהליכי אכיפת החוק.

בית משפט השלום מצא כי קיימת עילת מעצר בגין מסוכנותם של העוררים. לכך מצטרפת גם העובדה כי העוררים מנעו את מעצרם והתחבאו מפני המשטרה. משכך, מתקיימת בעניינם גם עילה של חשש להתחמקות מהליכי שפיטה,ושיבוש מהלכי משפט. משקלן המצטבר של עילות המעצר האמורות הניע את בית משפט השלום להורות על מעצרם עד תום ההליכים של העוררים; יחד עם זאת, בית המשפט השאיר פתח לשחרור העוררים בחלופה אם תוצע חלופה ראויה,הכוללת הרחקה ממקום המגורים, פיקוח אפקטיבי וכן איזוק אלקטרוני.

3.בית המשפט המחוזי אימץ את עמדת בית משפט השלום לפיה, נכון לעת זו, יש לעצור את העוררים עד תום ההליכים, תוך הותרת פתח לשחרורם אם תוצע חלופה מתאימה בתנאים כפי שבית משפט השלום הגדירם.

4.בערר שבפני, טוענים העוררים כי תנאי החלופה כפי שהוגדרו בידי בית משפט השלום אינם ניתנים למימוש על ידם. הם חוזרים על בקשתם להחיל לגביהם חלופת מעצר בכפר מגוריהם, עם אפשרות לצאת לעבודה.

המדינה מתנגדת למבוקש בערר. היא עמדה על חומרת מעשי האלימות של העוררים כלפי אנשי משטרה, ועל שיתוף הפעולה של בני משפחות העוררים עם התחמקותם של העוררים מאנשי החוק. לטעמה, שחרור בחלופות המבוקשים על ידי העוררים יסכל את מטרות המעצר, ואין להסכים לו.

5.

דין הערר להידחות.

האישומים כנגד העוררים הם קשים וחמורים, ולהם כמה פנים: העוררים תקפו אנשי משטרה במעשי אלימות קשים אגב ביצוע תפקידם על פי החוק. תעוזתם של העוררים לתקוף אנשי משטרה במהלך פעולתם באכיפת החוק, מצביעה על התייחסותם הפוגענית כלפי החוק וכלפי גורמי אכיפת החוק. יתר על כן, העוררים נקטו פעולות של הימלטות ממשמורת חוקית, וניסו להערים על השוטרים כשהסתתרו מפניהם כאשר נדרשו לחקירה. שילוב זה של עבירות מקיים בעניינם של העוררים את שלוש עילות המעצר המוכרות בחוק – מסוכנות, חשש להימלטות מן הדין, וחשש לשיבוש מהלכי משפט.

לא היתה כפירה בקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האישומים כנגד העוררים.

על רקע חומרת האישומים ואופיים, בקשת ההגנה לשחרר את העוררים לביתם בכפרם, ולאפשר להם לצאת, איש לעבודתו, נתפסת כמנותקת ורחוקה מהתכליות שהמעצר נועד להשיג. אין פלא כי בקשה זו נדחתה בידי שתי הערכאות קמא, ובדין כך.

חסד עשו ערכאות אלה עם העוררים כאשר הביעו נכונות לשקול חלופות מעצר בית מלא במרחק ממקום מגוריהם של העוררים, ובתוספת תנאים נוספים שפורטו. אינני מביעה עמדה לענין הצעה זו נכון לעת זו, מן הטעם שכל חלופה קונקרטית העונה לתנאים שהוגדרו לא הוצעה. באם תוצע – יש להניח כי היא תישקל לגופה הן בהיבט העקרוני והן בהיבט הקונקרטי.

הערר נדחה.