בש"פ 3903/13 מנחם שווב נ. מדינת ישראל

1.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת במ"ת 48945-04-13 מיום 16.5.2013 (כב' הנשיא יצחק כהן) על פיה הורה על שחרור העורר ממעצר בתנאי 'מעצר בית' מלא, הפקדה כספית ופיקוח רצוף של משמורן אחד מקרב ארבעה.

רקע

2.

נגד העורר הוגש כתב אישום בגין שלוש עבירות של לקיחת שוחד, שלוש עבירות של מרמה והפרת אמונים, ושלוש עבירות של הכנסת חפץ אסור. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. על-פי כתב האישום שימש העורר כרב במדרשה תורנית שהופעלה בבית הסוהר "שיטה", ובתפקידו זה היה כפוף לנהלי שב"ס, והיה "עובד ציבור" כהגדרתו בחוק. במהלך התקופה נוצר קשר בין העורר לבין אחד האסירים, ובמסגרתו קיבל העורר טובות הנאה מאת האסיר בתמורה להכנסת חפצים אסורים לבית הסוהר, אשר אותם קיבל העורר מאדם אחר עבור האסיר. אותו אחר ביצע איטום דליפה בגג בית העורר בשליחות האסיר, ובמקביל מסר לעורר קופסת סיגריות סגורה בדבק סלוטייפ על מנת שימסור אותה לאסיר, וגם שילם לעורר 1,000 ₪ במזומן. העורר החביא את הקופסה בכיס פנימי בבגדיו, ותוך ניצול מעמדו והבדיקות הביטחוניות החלקיות בכניסתו לבית הסוהר, הכניס שמה את הקופסה ומסרהּ לאסיר. כעבור שבועיים-שלושה קיבל העורר מחשב נייד מאותו אחר, זה שב ומסר לעורר קופסת סיגריות סגורה בדבק סלוטייפ על מנת שימסור אותה לאסיר, והעורר עשה כן. ושוב, בפעם השלישית, העביר האסיר לעורר נעלים חדשות באמצעות אותו אחר ו-1,000 ₪, כנגד הכנסת קופסת סיגריות כנ"ל לבית הסוהר ומסירתה לאסיר.

3.

בהחלטתו קבע בית המשפט המחוזי כי ישנן ראיות לכאורה לביסוס אשמתו של העורר וכן גם עילות למעצרו. בית המשפט ציין כי למותר להכביר מילים על חומרת המעשים, ועוד ציין כי לא ניתן לשלול לחלוטין את האפשרות של שיבוש הליכי משפט, ולפיכך החליט כאמור על 'מעצר בית' מלא.

טענות העורר

4.

בעררו טוען העורר כי אין כל ראיה למשיבה כי הוא אכן "עובד ציבור", כהגדרתו בחוק, לצורך ביסוס הרשעה בעבירת השוחד. העורר ציין בחקירתו כי הוא משמש " כרב מדרשה ומלמד תורה אסירים שנמצאים שם (-בבית הסוהר) " וכי הוא מקבל משכורת מ" עמותה של שיעורי תורה ". מעבר לכך אין כל ראיה לגבי מהותו ואופיו של המעסיק. עוד טוען העורר כי אין כל ראיה לקשר בין פעולותיו בהכנסת חפיסות סיגריות לבית הכלא לבין ה"מתת" – איטום גג ביתו, כסף שקיבל, נעליים ומחשב נייד. לטענת העורר, הוא שגה, הוא מודע לחומרת מעשיו, אך היה מכניס את חפיסות הסיגריות לבית הסוהר גם ללא קבלת המתת. בתמצית: הכנסת חפץ אסור בניגוד לסעיף 41 לפקודת בתי הסוהר – יש כאן; שוחד – אין כאן. לענין עבירת המרמה והפרת האמונים טוען העורר כי האשמתו באישום כפול בגין מסכת עובדתית אחת הריהי אסורה בתכלית על-פי הפסיקה. עוד נטען כי גם לענין עבירת המרמה והפרת האמונים לא הוכח כי העורר ממלא אחר הגדרת "עובד ציבור" שבעבירה זו. ועוד טוען העורר כי אין כל חשש לשיבוש הליכי משפט, כעולה גם מתסקיר שירות המבחן. ב"כ העורר טען על כך שלא היה לו יומו בבית המשפט המחוזי לטעון את טענותיו לעניין הבסיס הראייתי הלכאורי. לדבריו, אין הצדקה ל'מעצר בית'. העורר איננו מסוכן, ואין כל חשש מפני שיבוש הליכי המשפט.

תשובת המשיבה

5.

מדובר במעשה חמור. המשיב החדיר שלוש פעמים קופסת סיגריות אטומה שתחולתה אינה ידועה לבית הסוהר, מעשה מסוכן, בעוצמה ובאיכות הנדרשת כדי להצדיק 'מעצר בית'. גישת המשיבה מאוזנת. העמותה שהעסיקה את העורר מקבלת מימון משב"ס, ניתנו תדריכים לגבי נהלי שב"ס. השאלה אם מדובר בעבירת שוחד או לחלופין מרמה והפרת אמונים, היא עניין למותב שידון בתיק העיקרי לדון בו. התיק קבוע להוכחות לחודש אוקטובר, וקיים חשש מפני שיבוש הליכי משפט. אם יחלוף זמן, יוכל העורר לבקש עיון חוזר בהחלטת בית המשפט המחוזי.

דיון והכרעה

6.

אכן, על פני הדברים, מדובר במעשה חמור, חוזר ונשנה. בית המשפט המחוזי ציין שוב ושוב בהחלטתו את חומרת המעשה, אך לא נדרש למידת מסוכנותו של העורר. למקרא תסקיר שירות המבחן, חרף חומרת המעשים, אין מדובר במי שהלך- מחשבתו הוא עברייני. רמת הסיכון הנשקפת מן העורר להתנהגויות פוגעניות כלפי סביבתו, היא נמוכה. כך בכלל, ובאשר להישנות התנהגות דומה לזו שבגינה נעצר, בפרט; לבטח לאחר פיטוריו מעבודתו, ובעקבות ההליכים המשפטיים. החשש מפני שיבוש הליכי משפט גם הוא אינו ברמה גבוהה, בשים לב להודעותיו של העורר ושאר החומר שבתיק המשטרה, אם כי מטרידה בהקשר זה העובדה כי אין ידועה זהותו של האחר. על רקע זה, ולאור דברים שלהלן, דומני כי יש טעם בבקשתו של העורר להורות על תסקיר משלים על מנת לבחון חלופה אפשרית – לימוד או עבודה – בפיקוח הולם, על מנת שלא ימצא חודשים ארוכים בתנאי 'מעצר בית' מלא.

7.

צודקת ב"כ המשיבה בטענתה כי שאלת הזיקה בין מה שקיבל העורר לבין מה שנתן, תיבחן בתיק העיקרי. לא כן באשר לשאלה אם העורר הוא "עובד ציבור", לצורך ביסוס יסודותיה של עבירת השוחד או עבירת המרמה והפרת האמונים. כאמור, ב"כ העורר טוען כי לא הסכים לקיומן של ראיות לכאורה, וביקש לטעון את טענותיו. במהלך הדיון בערר, הגיע תיק החקירה לבית המשפט (באיחור, בשל עבודות בינוי בפרקליטות), וככל שניתן היה לדלות מתוכו, הרי שסיווגו של העורר כ"עובד ציבור" נעשה בהסתמך על מסמכים שסומנו כה ו-כו בתיק החקירה. מבלי לנקוט עמדה לגופו של עניין, אציין כי השאלה אם העורר היה בעבודתו הנ"ל "עובד ציבור" אם לאו, צריכה עיון. ספק אם די בעדויות שמיעה שקיבלו את ביטויין במסמכים הנ"ל, עדויות שמיעה לגבי דרך פעילותו של אותו גוף שמטעמו נשלח העורר ללמוד עם אסירים, כדי לבסס את מעמדו של העורר כ"עובד ציבור".

8.

אשר על כן, החלטתי לקבל את הערר באופן חלקי ולהורות כדלקמן:

א.

שירות המבחן יגיש תסקיר משלים לבית המשפט המחוזי בנצרת בתוך 14 יום, ובו התייחסות לאפשרות של יציאה מתנאי 'מעצר בית' בחלק משעות היום לצורך לימוד או עבודה.

ב.

בית המשפט המחוזי ישוב ויידרש לשאלת תנאי שחרורו של העורר לכשיוגש התסקיר המשלים, ובהתייחס גם לשאלת סיכויי ההרשעה בעבירות השוחד והמרמה והפרת האמונים, בשים לב לטענת העורר כי לא היה כלל "עובד ציבור".