בש"פ 3904/97 אזרן אילן נ. מדינת ישראל

העורר מואשם יחד עם חגי זגורי, אודי גוהרי ואייל רווח בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בקשירת קשר לפשע, עבירה בנשק, גניבת רכב, שימוש ברכב ללא רשות וקבלת נכסים שהושגו בפשע. בכתב האישום נטען כי ארבעת הנאשמים קשרו קשר לפגוע במשפחתו של בני מורדו, שנחשד על-ידיהם בפציעתו של זגורי על רקע שליטתו בעסקי סמים ובתי שעשועים. לפי כתב האישום, בתאריך 2.3.1997, בשעות הערב, נסעו שלושה מן הקושרים - העורר, גוהרי ורווח - במכונית גנובה לעבר בית משפחת מורדו כשהם מצויידים באקדחים גנובים, כפפות וכובעי גרב. עוד נטען כי שעה שהשלושה סרקו את האזור הסמוך לבית מורדו מנעה אותם המשטרה מלבצע את זממם. תוך כדי כך נעצרו שניים מהם - העורר ורווח - בעוד גוהרי הצליח להימלט.

לבקשת המדינה נעצרו הארבעה עד תום הליכי המשפט.

מכאן הערר.

עיקר טענתו של העורר היא כי התשתית הראייתית שהציגה המדינה אינה מספקת למעצרו, שכן חומר הראיות אינו קושר אותו למעשים המיוחסים לו, וזאת להבדיל משלושת שותפיו לכתב האישום. לחלופין טוען העורר כי ניתן היה להסתפק בחלופת מעצר.

2.חומר הראיות במקרה שלפני לא נאסף לאחר ביצוע המעשים הפליליים המיוחסים לעורר ולשותפיו לכתב האישום אלא בעת ביצועם. הוא מושתת בעיקרו על ציתותים ומעקבים. הציתותים הוליכו למעקבים והמעקבים הוליכו למעצרם של העורר ורווח בקרבת בית מורדו וכן לתפיסת האקדחים והמכונית הגנובה באותו אזור. אכן, בציתותים לא נשמע קולו של העורר למרות שנעשה שימוש במכשיר הטלפון הסלולארי שלו. הוא גם לא היווה נושא למעקב. ואולם, המעקב אחר רווח והמכונית הגנובה, שבתוכה אף נמצאו שני כובעי גרב, הוליך לעורר. העורר נלכד לבוש כפפות ומערכת בגדים כפולה לא הרחק ממקום מעצרו של רווח וממקום תפיסת שני האקדחים, שהונחו על שיח באותו אזור. בפיו של העורר אף לא היה הסבר סביר לנוכחותו במקום, העשוי להתיישב עם חפותו. תשתית ראייתית אובייקטיבית זו היא בעלת משקל סגולי לכאורי רב. לא זו אף זאת, על-פי דיני הקשר קבילות כנגד העותר גם הראיות שאספה המשטרה בציתותיה לשיחות שבהן כאמור לא נשמע קולו של העורר. ראו 4211/91, 4291, 4292, 5175 מדינת ישראל נ' אל מצרי ואח' , פ"ד מז(5) 624, 643.

מסקנתי היא איפוא כי התשתית הראייתית שביסוד כתב האישום הינה בעלת עוצמה המספקת למעצר.

אני אף מסכימה עם בית-המשפט המחוזי כי אין מקום לקביעת חלופת מעצר. עברו הפלילי החמור של העורר, שהמעשים המיוחסים לו בוצעו בהיותו אסיר ברשיון, וכן אופי העבירות בהן הוא מואשם, המקים חזקת מסוכנות, מלמדים כי תנאים מגבילים, שקיומם תלוי ברצונו הטוב של העורר, לא ימנעו בעדו מלהמשיך בפעילות פלילית ועל-כן לא יסירו את החשש לפגיעה בשלום הציבור אם ישוחרר ממעצרו.

אשר על כן אני דוחה את הערר.