פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
בירושלים
בש"פ
3915/01
בפני:
כבוד השופט א' ריבלין
ה
עוררת
:
מדינת ישראל
נגד
המשיב
:
ג'אלאל
קוסטרו
ערר
על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים
מיום
16.5.2001 בתיק ב"ש 2360/01 שניתנה
על
ידי כבוד השופט ע' חבש
תאריך
הישיבה: כז' באייר התשס"א (20.5.2001)
בשם
העוררת: עו"ד דפנה ברלינר
בשם
המשיב: עו"ד עסלי עבד
החלטה
כנגד המשיב ושני מרעיו הוגש כתב אישום המייחס לשלושתם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע ושוד מזויין בנסיבות מחמירות. במהלך חודש אפריל 2001, כך נטען בכתב האישום, קשרו המשיב וחבריו קשר לשדוד מוניות בעיר תל-אביב, ולהעבירם לשטחי הרשות הפלסטינאית, על מנת למכור אותם שם בכסף. הם היו נוהגים לאתר מונית מסוג "מרצדס", מבקשים מנהגה להסיע אותם לירושלים, ולקראת סופה של הנסיעה, תחת איומי סכין ומכות, היו נוטלים בכוח מהנהג את המונית, מוכרים אותה לסוחר מכוניות, ומחלקים ביניהם את התמורה. על פי האמור בכתב האישום, חבריו של המשיב היו שודדים בכוח את המונית, ואילו תפקידו של המשיב היה לנסוע ברכבו אחרי המונית למקום המסירה, לאבטח את ביצוע השוד, ולשמש, בעת הצורך, כרכב מילוט. לאחר שהיו מוכרים את המונית, כאמור, היו השניים חוזרים לבתיהם ברכבו של המשיב.
המדינה ביקשה בבית המשפט המחוזי להורות על מעצרם של שלושת הנאשמים עד תום משפטם, ובית המשפט נענה לבקשה רק בחלקה. הוא הורה על מעצרם של הנאשמים האחרים, אך מצא כי ניתן, בעניינו של המשיב, להשיג את תכלית המעצר בדרכים חלופיות. בית המשפט המחוזי קבע, כי "המשיב ידע, או היה עליו לדעת, כי ידם של האחרים במעשי השוד, הוא ידע מה מטרת נסיעתם לתל-אביב, ולאן הם צריכים להוביל את המוניות", אולם, כך סבר, אין ראיות אלה עולות כדי הוכחת עבירת הקשר. לעניין עבירת השוד, סבור היה השופט המלומד, כי היות והמשיב לא נטל חלק מכספי השלל, ולא השתתף באופן פיזי במעשי השוד, אין בחומר הראיות כדי לייחס לו גם את העבירה הזו.
כנגד קביעות אלה מתקוממת המדינה. היא מצביעה על עדויות השותפים, מהם ניתן ללמוד כי המשיב קיבל לידיו כרבע מכספי התמורה בגין כל מונית שנשדדה ונמכרה, כי הוא ידע שמדובר במעשי שוד, ועל פי אחת מעדויות השותפים, הוא היה זה ששידל את האחרים לבצע את המעשים.
אכן, בחומר הראיות יש כדי להצביע לכאורה על שותפותו של המשיב במעשי הפשע החמורים. יחד עם זאת, ולא בלי היסוס, בחרתי, שלא להתערב בתוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי, ולו רק בשל העובדה, שהמשיב לא נטל חלק במעשי האלימות החמורים, הקשים והחוזרים, שביצוע השותפים האחרים.
כיוון שכך, ניתן להניח כי מסוכנותו פחותה משלהם, והתנאים המגבילים שנקבעו בבית המשפט המחוזי די בהם, לכאורה, כדי להבטיח את מטרות המעצר בדרך אחרת.
התוצאה היא שהערר נדחה, והמשיב ישוחרר בתנאים שנקבעו בבית המשפט המחוזי בירושלים.
ניתנה היום, כז' באייר התשס"א
(20.5.2001).
ש
ו פ ט