בש"פ 3930/97 רובינס דניאל נ. מדינת ישראל

1.המבקש הואשם בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז1977-. בפסק דינו של בית משפט השלום, זוכה המבקש "מחמת הספק". בית המשפט קבע כי גירסת המבקש אינה מסתברת פחות מגירסת התביעה. לאור הזיכוי הגיש המבקש בקשה לפסיקת הוצאות הגנתו מכוח סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז1977-.

2.בהחלטתו, דחה בית משפט השלום את הבקשה. בית המשפט ציין כי לא נקבע בפסק דינו כל ממצא לפיו גירסת התביעה היתה שיקרית. זיכויו של המבקש הוסיף בית המשפט, אכן היה מחמת הספק. בית המשפט ציין גם, כי עיון בחומר הראיות שהיה בפני התביעה בעת הגשת כתב האישום, מראה כי היה יסוד להגשתו. בית המשפט הוסיף, כי אין מקום לראות במקרה דנן זיכוי מוחלט, שכן המבקש לא הוכיח את גירסתו כמסתברת יותר מגירסת התביעה. אשר לשאר נסיבות המקרה, ציין בית המשפט, כי לא היתה רשלנות וחוסר תום לב בפעולות התביעה בהגשת כתב האישום, למרות תקלה בתרגום החומר הרפואי ואי בחינה של עדויות ההגנה בשלב ראשוני. נקבע, כי לא היה בראיות שבתיק כדי לחזות מראש את זיכויו של המבקש, ולא היו ליקויים במערכת ההעמדה לדין, היורדים לשורש העניין והמצדיקים פיצוי ותשלום הוצאות למבקש. מטעמים אלה נדחתה בקשת המבקש. המבקש ערער לבית המשפט המחוזי. ערעורו נדחה. בית המשפט גילה אהדה לערעור המבקש, אך סמך ידיו על ממצאיה של הערכאה הראשונה, תוך ציון כי בנסיבות העניין לא היה פגם בשיקול דעתה.

3.על החלטה זו מונחת בפני בקשת רשות ערעור. טוען המבקש ראשית , כי עדות המבקש וגירסתו לא נסתרו לכל אורך פסק הדין, בה בעת שגירסת התביעה והמתלוננת נתבררה כלא אמינה ורוויה סתירות ותמיהות. שנית , כי למעשה זיכויו הוא זיכוי מוחלט ולא זיכוי מחמת הספק, שכן התביעה אף לא עמדה בנטל השכנוע האזרחי. שלישית , טוען המבקש, כי בית המשפט נמנע מקביעה פוזיטיבית באשר למאזן ההסתברויות במקרה זה, שכן ראה לזכות את המבקש. במקרה מעין זה, מוסיף המבקש, לא יזכה נאשם לפיצויים שכן לא תהא בידו קביעה כי גירסתו הוכחה כעדיפה במאזן ההסתברות, על גירסתה של התביעה. לטענת המבקש, חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מחייב פירוש לפיו אין הכרח בהוכחה פוזיטיבית של חפות לשם קבלת פיצויים במקרה של זיכוי שאינו מוחלט. רביעית , כי לגופו של עניין נתקיימו אותן נסיבות שיש בהן כדי להצדיק פיצויים - הן במישור הראיות שהיו בידי התביעה בעת הגשת כתב האישום, הן ברשלנות המשטרה בזימון עדי הגנה והן לעניין תרגום התעודה הרפואית.

4.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. אכן, גדריו המדוייקים של סעיף 80 לחוק העונשין אינם ברורים. כפי המצויין בתגובת המשיבה, נדון עניין זה לאחרונה בפני הרכב של בית משפט זה (ע"פ 7826/96 יוסף רייש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). אף בקשה לדיון נוסף, בה נטען כי יש מקום לגבש קריטריונים ברורים להפעלתו של סעיף 80, נדחתה (דנ"פ 3376/97 יוסף רייש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). מטעם זה, אין בעובדת קיומן של הכרעות סותרות בערכאות קודמות, כמו גם בהיעדר הלכה חד משמעית בעניין זה, בכדי ליתן רשות ערעור. אשר ליתר טענותיו של המבקש, הרי שאין בהן כדי ליתן רשות ערעור. כך הדבר, משעה שהנמקת הערכאות קמא נסמכה בעיקרה על נסיבותיו העובדתיות של המקרה ולא על הקביעה לפיה זיכויו הוא "מחמת הספק", ולא "זיכוי מוחלט". במצאים אלה, ובמסקנה הנובעת מהם, לא מצאנו עילה להתערבותנו בדיון בערכאה שלישית בעניין זה, ועל כן, דין הבקשה להידחות.

הבקשה נדחית.